ואז הסתובבה, נכנסה לאוטו ולא יכלה לעצור את שטף הדמעות שפרץ
מעומק ליבה.

הם עמדו ככה כמה שניות, כשבסוף היא הצליחה להגיד "ביי" קטן
וחלוש.

פתאום הוא קם, נעמד. אחריו נעמדה גם היא.

מחשבות חלפו במוחה במהירות האור, מיליוני שאלות הופיעו שם
ונעלמו, מהבהבות. ובכל זאת - היא המשיכה לשתוק.

היא עדיין שתקה. לא שהיא רצתה לשתוק, אבל היא גם לא יכלה
לדבר.

"זו לא את, זה אני. אני יודע שזו קלישאה. אבל זה באמת לא
בגללך, זה בגללי. מי שיזכה בך - יהיה בר-מזל".

"את בחורה מדהימה, ואני נהנה לדבר איתך, אבל זה פשוט לא
זה..."

היא התיישבה לצידו, ושתקה. גם הוא שתק. אח"כ התחיל לדבר.

כשהיא יצאה מהבית, ראתה אותו יושב על המידרכה, וכבר ידעה מה
הולך לקרות.