'צריך דקה כדי להבחין במישהו
שעה בשביל שימצא חן בעיניך
יום בשביל לאהוב אותו
אבל צריך חיים שלמים כדי לשכוח אותו'
מכיר את האמרה הזאת?
אז זה ממש היה ככה.
התאהבתי בך לראשונה כל כך מזמן, והייתי ילדה כל כך קטנה.
ואתה לא השגחת בקיומי, אלא רק כשהבנת את הפוטנציאל שיש בי
כאמצעי להתקרב לאחותי. ואני הייתי קטנה ועיוורת מכדי לשים לב
שאתה מחפש בי אותה. גם שנים מאוחר יותר כשהיא כבר נעלמה מהשטח
עוד חיפשת אותה בי.
מעולם לא הייתי כמוה, ואני עדיין לא כמוה, וסביר מאוד להניח
שלעולם לא אהיה כמוה.
תתפלא, אבל כיום יש אנשים שמחבבים אותי בזכות עצמי, שבכלל לא
מכירים אותה.

איזה חבר קרוב ויקר היית לי.
כמה זמן היינו ככה? שנתיים? משהו כזה אני חושבת...
היית איש הסוד שלי. היינו מתחבאים ומעשנים ביחד, והייתי מספרת
לך הכל, אתה היית מנסה לעודד אותי, ושותק בכל הקשור אלייך...

אני זוכרת כשזה נגמר...
זה היה בלילה לפני שנסעתי לארצות הברית, ואתם עמדתם לעזוב את
הישוב כשאני הייתי בחו"ל.
אני זוכרת שהייתי כל כך מבוהלת מהמחשבה שכשאחזור כבר לא תהיה
קרוב אלי.
הייתי אמורה לצאת בשלוש וחצי בבוקר מהישוב ונפגשנו בערך
בשתיים, הייתי מוכנה לטיסה מקולחת ולבושה, מבועתת מהמחשבה של
הפרידה לכל כך הרבה זמן מכל הידוע והמוכר.
הסתובבנו במן סיבוב פרידה מהישוב.
אני זוכרת תחושת סופיות דרמטית. מן תחושה שלא אראה שום דבר מכל
זה שוב, או שכלום לא יראה לי אותו הדבר יותר.
אני זוכרת שישבנו בעמדה העליונה בישוב, בג'בל מיקי, היה לילה
מדהים, כל כך כל כך שקט. שמענו את הנחל זורם, כלבים נובחים,
אנשים מדברים בהר ממול, הירח האיר את הכל. ורק שתקנו, לא היה
צורך לדבר, זוכר?
ואז המשכנו וליווית אותי הביתה. ונפרדנו והכל.
ואז היה רגע שאותו אני לעולם לא אצליח לשכוח...
אתה צחקת על משהו, או ירדת עלי, אני כבר לא זוכרת.
והיה לי את הרצון הכי חזק בעולם לחבק אותך.
פשוט לקפוץ עלייך ולחבק חיבוק חזק. שיוריד מעלייך את עולו של
עולם, ושיחזק אותך לקראת הבאות, ושיגרום לך לזכור אותי.
אני מניחה שזה כוחו של הרגל והיראה שהחזיקו אותי לאחור, שגרמו
לי לעמוד בפיתוי ולא לשבור את המרחק שנקבע ביננו עוד כל כך
מזמן.
והיה רגע של מבוכה, כי אני משוכנעת שהרגשת בזה גם אתה. ואתה
יכול בהחלט להאמין לי בזה שאני אגיד לך שעד היום אני מתחרטת
שעמדתי בפיתוי, אולי הדברים היו מתגלגלים אחרת...
נפרדנו כך, והייתה דממה, לא הייתה ציפור שצייצה, ולא כלב שנבח,
רגע לפני הזריחה נסעתי לשלושה שבועות כל כך קצרים וכל כך כל כך
ארוכים.

וכשחזרתי דברים היו כל כך שונים, פתאום היית כל כך רחוק, ואני
הייתי כל כך אבודה בבלגנים שתקפו אותי.
ואני לקחתי כדורים, המון כדורים, וזה ממש לא עזר לי להתאפס, רק
בלבל אותי יותר והשקיע אותי בביצה יותר ויותר.
ואז פתחתי את הפה הגדול שלי ואמרתי לך מה אני מרגישה כלפייך,
ואתה ברחת כל כך רחוק, שבכלל לא ראיתי אותך.
וכשחזרת עדיין שמרת על מרחק כואב כל כך, ראיתי אותך אבל כל כך
מרחוק.
התגברתי וחוויתי דברים אחרים, אהבות כואבות אחרות.

וכבר הספקתי לשכוח הכל, בכל זאת שלוש שנים.
ואז פתאום ביום רביעי. כשהייתי עם רון בעזריאלי.
פתאום באת מולי, קראת בשמי, וזה היה כמו סוכריה מתוקה בפיך.
היית כל כך לא קשור למקום ולזמן, כאילו שלפו אותך מחיים אחרים
ושמו אותך בתפאורה כל כך לא נכונה. מן מצב תלוש כזה מהזמן
והמציאות. והיית יפה עד כאב, הרבה יותר ממה שזכרתי, נדמה שזה
ככה בכל פעם שאני רואה אותך. נראית עצוב, ועייף כל כך, עם
הזיפים והמדים והמבט העייף. ורציתי להעביר יד על הפנים שלך,
להזכיר לך שעם כל הקשיים בחיים עדיין יש טיפות של דברים טובים.
והם צצים במקומות הכי לא צפויים, כמו איזה אחר צהריים חם כשאני
קופצת מרמלה לעזריאלי באמצע יום, כדי לראות סרט ולשתות שוקולטה
עם רון.
ודיברנו והיית מתוק, כמו פעם, רק כל כך הרבה יותר בוגר ורציני.
ורציתי לשבת איתך לנצח.
ופתאום הכל שוב צף ועלה.
ונזכרתי שוב בהכל, והרגשתי שוב הכל.
ועבר הרגע, פתאום נחתתי שוב בעזריאלי, רון עומדת בצד ומסתכלת
עלינו, ואנחנו בקניון עמוס אנשים המתרוצצים אחרי הדברים
החשובים בחיים. וכשבאנו להיפרד, שוב היה לי העיקצוץ ההוא לחבק
אותך ולהשכיח ממך את העצב, והכאב, והעייפות, רק להזכיר לך שאני
פה בשבילך בדיוק כמו פעם. וכל מה שרציתי זה להרגיש אותך קרוב.
ועמדנו רגע. רגע ארוך כמו... כמו נצח. פשוט עמדנו וכמו חיכינו
שמשהו יקרה.
ו... שוב עמדתי בפיתוי, כמו אז. הפעם מהביישנות, באמצע הקניון,
עם כל האנשים מסביב, כשרון מסתכלת, היה נדמה באמת בלתי אפשרי,
ושוב אני מרגישה פספוס כמו אז. שוב אני מרגישה שזו אחת מאותן
נקודות מפנה בחיים שאתה צריך לבחור שביל וזה מה שיקבע את כל
העתיד שלך.
ואני שוב לא מפסיקה לחשוב עלייך.
אני אתגבר...