לפעמים אני מתיישב וסתם מסתכל.
אני מסתכל על האנשים שעוברים ברחוב, ועל המכוניות שנוסעות בו.
אני מסתכל על השמים והעצים, אני מסתכל על העולם כולו.
אני מסתכל ומחייך, העולם נפלא.
אני מרגיש את היקום המופלא שלנו כשלם ואני חלק ממנו.
וברגעים אלו אין לי צורך באלוהים או בכל דבר אחר כי אני מרגיש
את קסם הבריאה, אני חלק ממנה.
אני מתמלא בהרגשה נהדרת ושמחה שלא ניתן לתאר. ואז אני מסתכל על
האנשים שרצים ומחפשים אושר ויופי ושמחה, ורואה עד כמה סובלים
ומתמלא עצב.
אם רק יעצרו ויסתכלו על העולם, אולי ימצאו שלווה מסוימת.
אני רואה איך כולם מחפשים את השלווה שלהם על ידי ריצה ממקום
למקום בלי מנוחה.
האם הם לא מבינים שהשלווה נמצאת עמוק בפנים ולא צריך לחפש
אותה? האם הם לא רואים שכל מה שצריך לעשות זה לעמוד במקום ולתת
לה להגיע?
לתת לה לעטוף אותם ברוגע המקסים שלה, בשלמות הבלתי ניתנת
לתיאור שלה.
אני רואה את כל זה ומחייך, כי אני יודע שאני הגעתי לזה ותמיד
אעזור לכל אדם למצוא ולהבין זאת.
ואני יודע שיש עוד אנשים כמוני שיעשו את אותו הדבר.
ומתחמם במחשבה שבסופו של דבר הכל יהיה בסדר.