זהו סיפור על שתי נערות בנות שש עשרה שטיילו ביער. הראשונה,
קרועת בגדים, מפוחדת, רועדת מן הכפור. צועדת בפחד, מבטה נע בין
העצים, מחפשת מסתור, חוששת להיתפס. האחרת, לבושה במעיל וכפפות,
הולכת לה בביטחון בצעידה איטית, נהנית מהאוויר הצח, מהשקט,
השלווה.

הראשונה, הוריה נהרגו לפני שעות אחדות על ידי הגרמנים, אחיה
יאצק ברח עימה אל היער ושם פקד עליה להתפצל ולהמשיך ללכת,
למצוא מסתור באמצע היער, ולחכות שם לחשיכה. בחשיכה יהיה עליה
להמשיך ללכת, עד שתפגוש במישהו, או עד שמישהו יפגוש בה.
זה שעות ארוכות שהיא מטיילת ביער, כבר איבדה את כיוון ההליכה,
כל העצים נראים לה דומים, כל השבילים זהים, ואין היכן להסתתר,
חשופה. רגלה פצועה, והיא גוררת אותה במהירות, מכאיבה לעצמה,
מדיי פעם עוצרת, לטשטש את עקבות הדם שירד מרגלה.

כשהגרמנים פרצו לאסם בו התחבאה משפחתה, עוד היה לילה. היא שמעה
את קולו של זושק, האיכר הפולני שהסתיר אותם, "אני לא מסתיר
יהודים, אני אזרח טוב, עושה מה שצריך, הולך לפי חוקים" הגרמנית
שלו לא היתה מוצלחת במיוחד, אך לרגעים נדמה היה שהחיילים
הגרמנים נסוגו לאחור. לפתע נתקל מבטו של אחד מהם בערימות החציר
שבקצהו המרוחק של האסם. "בואו לשם, נבדוק". הם התקרבו, אביה של
הנערה סימן לבני המשפחה להתקבץ יחדיו בצמוד לרצפה. לא עברה
דקה, וכבר הועפו כל ערימות החציר שהסתירו אותם והם נגלו לעיני
החיילים והאיכר המבוהל. "לא מסתיר יהודים? הולך לפי חוקים?
פולני מטומטם." ליגלג הקצין הגרמני. הוא פקד על חייליו לקחת את
כולם אל הרכב שעמד בכניסה לבית. ביציאה מהאסם אביה של הנערה
ניסה לחטוף נשקו של החייל שהלך בעקבותיו, בתגובה הוא נורה.
פרצה מהומה קלה של צרחות ובכיות, בתוכה הצליח יאצק לברוח עם
אחותו. שתי יריות נוספות. מבט לאחור גילה שגם אימם מתה. נשארו
לבדם.

עודה הולכת ביער, הקור חודר לעצמותיה, נדמה לה שהיא שומעת
קולות. נצמדת במהירות אל האדמה הלחה על מנת שלא להיתפס. הקולות
מתחזקים, מתקרבים, הם בוקעים מקבוצת פולנים המתיישבת בקרבת
מקום לארוחת צהריים. גם היא רעבה, ועייפה מאוד, משתדלת לא
לזוז, לא להרעיש. העייפות גוברת עליה והיא נרדמת. כבר חשוך
מאוד כשהיא מתעוררת, והאורות היחידים הינם כוכבים רחוקים
המנצנצים מדי פעם מבין צמרות העצים. היא קמה ממקומה בזהירות,
מנקה את עצמה מן העלים שדבקו בה, וממשיכה בדרכה אל תוך היער.
בסופו של אותו לילה כבר תמצא את עצמה בין פרטיזנים יהודים.

השניה, איננה לבד, לצידה שלוש חברות, מלפניה ומאחוריה תלמידים
אחרים, ומורים, ומדריך המשלחת, וחובש, והורים מלווים. היא מנסה
למצוא בתוכה את אותה תחושת פחד, שחוותה סבתה, באותו יום בו
הסתובבה בודדה ביער בחיפוש אחר מיסתור, שנים רבות קודם לכן,
כשהייתה בגילה. היא תרה בעיניה בין העצים, מנסה לנחש לצד איזה
מהם נשכבה סבתה לשמע קולות הפולנים ונרדמה. היא מתחילה לחוש
רעב קל, חברותיה מציעות לה ממתקים, אך היא מסרבת בנימוס. לא
מסוגלת לאכול עכשיו, אולי מתוך תחושת הזדהות, עם הרעב שהיה מנת
חלקה של סבתה, ביום בו היתה היא באותו היער. מבטה מופנה כעת אל
האדמה, נתקל בעלה צהבהב מכוסה בכתם אדום, של דם. היא יודעת שלא
ייתכן שזהו כתם דם מלפני חמישים וחמש שנים, דם שירד דווקא
מאותה רגל פצועה של סבתה, ובכל זאת, היא מרימה את העלה,
ומכניסה אותו לתיק שלה. למזכרת.




-הסיפור נכתב בתקופה של פעילויות הכנה למסע שורשים בפולין-