שייכות

הכל מלוכלך כל כך
רחובי ויומיומי
שאני מרגישה כמעט
שייכת
לאנונימיות, לתל-אביב, לטרנדים המתחלפים,
להומלסים בקצה המדרכה
נדמה כאילו אגיע למקום כלשהו
ולא אמשיך לשוטט
על הכביש בשדרה.

נוף

העירוני המלוכלך הזה
שהשמש קופחת על גבו
הזעה נוטפת על בכיו
הגלות נושמת לחופו
לכל אורכו, מצד מערב.

האוירה התל-אביבית הזו שאין לה התחלה.
כלומר יש, אפילו לא כל כך מזמן,
סבתא היתה אז כמעט אישה.

והעיר הזו שטופת שמש, נקייה
מאוירת קדושה
גדושה בשגרה סוחפת, ביומיום,
בתחושה ששום דבר גדול לא יכול להשתנות
כל עוד הים ממערבנו.
ביטחון מזויף, הרי
בעברית למערב קוראים ים.

ארץ

ועדיין בתוך הארץ הזו אז
בכל זאת מתוח.

כולם חדשים, או מנושלים
החגורה קצת לוחצת
הדוגמנים מאופרים
יוצאים למסלול הערב.

זקנים עושים ג'וגינג
עובדים זרים ממהרים לעבודה.

ויש באויר תחושה ש
דווקא היום העיר עומדת לטוס
ולהתקרב עוד יותר לעבר השמש.
ועוד מכונית אחרונה מחליקה
על הכביש בשדרה.

היסטריה

בדיוק זה.
בין רגע שקט אחד למישנהו,
קופצת היסטריה,
בלתי מוסברת,
בלתי מבוקרת
כמו שאמר אבידן
היא מפעילה את כל צופרי האזעקה
הפעלת חינם מסוכנת.
אני הורסת את היחסים שלי עם העולם
מוקדם מדי,
כשניתן עוד,
היפותטית לפחות,
להצילם.

זאב, זאב.