יום אחד, ככה כל הסיפורים מתחילים הרי, עליתי לרכבת בתחנה
הקבועה שלי. רק שהפעם, שלא כהרגלי, החלטתי לנסוע לשומקום. כן,
כן לשומקום! כלומר, לנסוע מבלי לדעת לאן, מתי, איך ולמה.
אז עליתי על הרכבת הראשונה שהגיעה לתחנה והתחלתי ללכת מקרון
לקרון, מנהג קבוע שאני נוהג בו בכל נסיעה ונסיעה, עד אשר פני
פוגשות בפנים של בחורה חייכנית ויפת תואר או סתם אדם שקט שנראה
כי לא יפריע לי במהלך הנסיעה ולא יחל בתשאולים אי אלו ואחרים
או יפריז ויספר לי את קורות חייו. אז כמו שאמרתי, עליתי על
הרכבת ומצאתי את הפנים המבוקשות, נערה חייכנית שנראית לא רע
בכלל ישבה לה לבדה אז החלטתי להתיישב מולה, עם הגב לכיוון
הנסיעה ולמרות שאני די שונא לנסוע עם הגב לכיוון הנסיעה מפני
שזה כמו לנסוע את כל איילון ברוורס במהירות מופרזת אבל הפעם
חרגתי ממנהגי והתיישבתי בכל זאת. לאחר כמה דקות כשגלגלי הרכבת
שקשקו כבר על הפסים הרגשתי איך עייני מתחילות להסגר אט אט
ורומזות לי כי הגוף זקוק לשינה, והרי אין כמו לישון ברכבת
המרווחת עם הקירור המקפיא, רק חבל שמוזיקה אין ובמקום זה כל
כמה דקות הנהג מזכיר לך את התחנות בהם הוא עוצר (כאילו לא רשום
עליהם את השם) ושלא תשכח (חלילה וחס) את חפצייך האישיים. אחת
לכמה זמן עובר גם ה"אוטו גלידה" של הרכבת. זהו איש מוזר (ואף
שמן לעיתים שמוכיח בפועל מה יקרה לך אם תאכל יותר מידי) ואיש
זה גורר עגלה מצחיקה בעלת מדפים עליהם מונחים המוצרים הנמכרים
במחירים מוכפלים ושואל בנימוס אך בתוקפנות אם חשקה נפשך בשתייה
חמהקרה או שמא משהו לאכול. תוך כדי שהוא עובר ברחבי הרכבת הוא
דורס או סתם נכנס באנשים, ולעיתים נדמה לי כי בכוונה תחילה,
היושבים בדרך כלל ליד המעבר ואני, כנוסע מנוסה תוחם את איברי
בגבולות המושב ולא מעבר להן כדי להמנע מהתקלויות לא רצויות
ב"אוטו גלידה". ועכשיו אחרי שכבר התחלתי להסתגל לכל הבלאגן
והרעש שהאנשים והרכבת עושים (ובכלל אפרופו רכבת- מי המטומטם
שחשב כי לנסיעות הבין-עירוניות יתנו את הרכבות הישנות ולנסיעות
בפרברים יהיו הרכבות החדשות, כי משום מה אצלי ההיגיון אומר
ההפך!!) והחלטתי שלא אכנס לאוברדראפט בבנק ואקנה מה"אוטו
גלידה" מוצרים, בדיוק ברגע בו הגוף נותן כבר את אותותיו ואני
נענה לו בשמחה בדיוק אז היפיפיה החלה לשוחח עימי. ואני, טיפוס
שנכנע בקלות ובמיוחד נמוג מול בחורות, ויפות כמותה בפרט, פקחתי
את עייני בכח ויישרתי את גבי על הכסא והתחלתי לשוחח עימה.
דיברנו על כל כך הרבה נושאים, כל כך הרבה דברים והשיחה זרמה
כאילו אנחנו חברים עוד מהגן, זוג מכרים ותיקים משכבר הימים
שנפגשו לפתע, ואני חושב שכבר בהתחלת השיחה עמה החלטתי כי לא
משנה לאן פניה מועדות אני- בעקבותיה!, כי הרי דבר כזה לא קורה
כל יום וביום כזה שכיוונו הכללי היה שומקום ופתאום השתנה אזי
שיחק לי. אז כעבור שיחה ממושכת ומרתקת, מלאה בצחוקים ורצינות
כאחד כבר התחלנו לראות את תל אביב ותוך כדי שאני שומע את הנהג
כורז על התקרבות לתחנת רכבת מרכז- סובידור, היא נזכרת לספר לי
על משהו, אני אפילו לא זוכר מה זה היה בדיוק, אבל בקיצור על
משהו שהיא וחברה לחיים עשו לאחרונה, שמסתבר כי הם כבר זמן
ממושך ביחד. ואז, הרכבת מתחילה בתהליך העצירה ושומעים את גלגלי
הרכבת חורקים בעוצמה ובראש עולה התמונה של החלודה המתפרקת ועפה
לכל כיוון מבין פסי הרכבת הישנים, בדיוק באותו הרגע היא אומרת
לי כי היה לה נורא נחמד לשוחח איתי אבל זו התחנה שלה (אפשר
לחשוב שאבא שלה בנה אותה) והיא חייבת לזוז אז שיהיה לי יום טוב
ולהתראות ואז אני רואה אותה נעלמת בין אלפי האנשים היורדים
בתחנה זו ואני נשאר לשבת המום וקפוא למושב והרכבת ממשיכה לנוע
לעבר התחנה הבאה והנהג כבר כורז על הגיענו לתחנת רכבת השלום
ואני קם ויורד מן הרכבת בתחנה מבלי לחשוב בכלל ובתחנה אני רואה
שלט אלקטרוני מעל למדרגות שחורות נעות "לקניון עזריאלי" ואני
עולה במדרגות אלו וחושב לעצמי "יום טוב הא?? כוס אמא שלה, הבת
זונה לא יכלה להגיד מההתחלה שיש לה חבר או לפחות לרמוז
בעדינות, לפתוח את הארנק עם תמונה שלו בתוכו, טבעת נישואים,
להראות לי תכשיט שהשמוק קנה לה משהו?!?!? עכשיו לא רק שאני
צריך לטייל בקניון המזורגג הזה והיא דפקה לי את כל התוכניות
ליום כיף העצמי שלי אני גם מת מעייפות ולא מסוגל לזוז בכלל!!!!