עוד יום מתחיל לו. השבוע השלישי ללימודים בתיכון סה"כ - מה
יכול להיות מיוחד? סתם עוד יום משעממם שעובר בשיחות באייסיקיו
של שעות על גבי שעות ופתאום אני מקבלת הודעה שמשנה הכל - "אח
של דנה נהרג". כולי צמרמורת ודמעות בוהה במסך ולא מצליחה
לקלוט. בטוחה שצוחקים איתי שזה לא אמיתי, מנסה לקוות. אבל
מבינה שזה אמיתי, זה קרה.
הבכי הציף אותי. הייתי כולי חנוקה. מנסה לקלוט להבין שזה
המציאות.
אחרי למעלה משעה הצלחתי להתאפס על עצמי ולהגיע אל דנה בפחד רב
שהדמעות יפרצו החוצה בשניה שאני רק יתקרב לבית שלה. התאפקתי
והתאפקתי, זה היה אחד הדברים היותר קשים שעשיתי בחיים אבל
כשראיתי אותה לא הצלחתי לעצור את הדמעות. היו בבית כמויות של
אנשים שבאו לנחם, כולם בשוק ולא מצליחים לקלוט את מה שקרה ועוד
יותר מכך חושבים על אשתו, סה"כ מלפני כמה חודשים שכבר בגיל 27
אחרי בקושי חצי שנה של נישואים התאלמנה. איפה הצדק בעולם?
כשהיא הגיעה לבית זה היה הרמז ללכת. בחיים שלי לא ראיתי בנאדם
בוכה בכזאת צורה. זה היה הרגשה נוראית.
אני ודנה היינו החברות הכי טובות עד חצי שנה לפני האירוע אך
הזמן עשה את שלו והדברים אצלנו השתנו וגם התפצלנו לבתי ספר
שונים ומה לעשות - טבעו של עולם, התרחקנו. מתוך זה הרגשתי קצת
בחוסר נעימים להגיע לניחום אבלים. הגעתי כמעט כל יום אבל
לביקור של שעה שזה יחסית לחברה מאד טובה לא מספיק אבל בשבילי
הבנתי שזה מספיק, אני רוצה לעזור ולא להעיק!
הזמן עבר והנתק ביני לבין דנה נהיה כמעט מוחלט. הבנתי שהתרחקנו
וזה טבעי ואין סיבה ללחוץ. לא עושה רושם שלה זה חסר ואני
מסתדרת גם טוב מאד, למרות שאני חייבת להודות חבל לי, חבל לי
מאד. אבל אני כזאת, מקבלת את ההרגשה שלא רוצים אותי וישר
מוותרת, לא מתעקשת. עברו כבר שלושה חודשים מאז ובקושי יצא לנו
לדבר. יום אחד אני מקבלת ממנה הודעה כועסת שאפילו את היומולדת
שלה שכחתי, דבר שלא היה נכון. כי היו לי סיבות רציניות לכך שלא
התקשרתי אפילו להגיד מזל טוב, סיבות שקשורות לדבר אישי שעבר
עלי באותם ימים. בכעס של זה התפתחה שיחה שמתוכה יצאתי בהמון
המון כעס על דנה. היא אמרה שהיא לא ציפתה ליחס כזה ממני בתור
מישהי שהייתה החברה הכי טובה ושאני זבל של בנאדם ועוד הרבה
דברים רעים. אני בהמון המון כעס, במיוחד אחרי שבאמצע השיחה היא
פשוט הלכה בלי להגיד, החלטתי אחרי כמה ימים שצריך לסגור את
השיחה ובלי הרבה מחשבה כתבתי לה באייסיקיו שאני רוצה לדבר כאן
ועכשיו. היא כעסה עלי מאד באותו רגע, כי בשיחה הקודמת היא
ביקשה שלא נדבר באייסיקיו על כל העניין אבל אני כעסתי על
ההתעלמות שלה בשיחה הקודמת ואמרתי שאם היא לא מכבדת אותי אז
למה שאני אתן לה יחס שונה? אבל אז היא התחילה לדבר ופתאום
קלטתי את התמונה המלאה... צד שלם שאפילו לא חשבתי שקיים, אפילו
במקום קטן קטן. פתאום הבנתי שהיא רצתה שאני אהיה שם איתה כל
הזמן! שהייתי חסרה לה כל הזמן הזה! הבנאדם שהיא הכי רצתה לדבר
איתו לא היה לה ובמצב כזה היא לא זאת שתבוא ותרדוף אחרי. היא
אמרה שכל יום היא בוכה קשה לה כמו שבחיים לא היה לה קשה והדבר
שהיא הכי הייתה צריכה בעולם זה אותי, חברה טובה שתתמוך בה,
שהיא תוכל לפרוק איתה את מה שיש לה על הלב. אבל אני לא הייתי
שם.... בתמימות רבה חשבתי שזה מה שטוב ולא הבנתי שזה בדיוק
ההפך... האטימות הרסה הכל. אפילו שזה בא ממקום טוב, הטעות
הייתה כ"כ גדולה שאני לא מסוגלת לסלוח לעצמי אפילו, אז איך אני
יכולה לצפות שהיא תסלח לי? עכשיו אין לי אומץ לבוא לה מול
הפרצוף ולדבר. אבל אני יודעת שאני חייבת ומהר. אז זהו - כל מה
שיש לי להגיד זה שתפתחו את העיניים ושימו לב מה קורה גם בצד
השני, ותחשבו לעומק. אל תוותרו על חברות טובה, במיוחד ברגעי
משבר, לפני שתנסו ותהיו בטוחים שזה מה שנכון לעשות...