זה התחיל ספונטנית. אחרי עשרות דיאטות כושלות שעשו רק את ההפך
כשהן הסתיימו, החלטתי לנסות שוב. סתם.

התחלה קלאסית, לא?

אחרי 3 או 4 ימים זה השתנה: בימים האלה והאלה לא לאכול. בימים
שנותרו לאכול ארוחה אחת בצהריים כי אוכלים עם כל המשפחה. וכך
יצא שהחלטתי לאכול 4 ארוחות בשבוע. ונשנושי קרקרים ומסטיקים
מסביב.

תוך שבועיים הורדתי 4 קילו. הייתי מאושרת.

עד עכשיו הורדתי מ50 ק"ג ל43.

אני יכולה להפסיק אם אני רוצה. אבל אני לא רוצה. אני רוצה בטן
שטוחה יותר ועדיין יש לי קפלים.

אבל זה לא קל כמו שחשבתי. אני רוצה לאכול. אני מפנטזת על עוגות
ולחמים ועל ארוחות נורמליות.

אפילו כשאני אוכלת אני לא נהנית. "תאכלי לאט יותר. לא, לאט
יותר. תנברי בצלחת, עוד קצת. הנה יופי הם לא שמו לב כמה אכלת".


אני יושבת גוועת מרעב ליד שולחן עם לחמנייה טרייה, ואוכלת מרק
עוף צח חסר טעם.

אני מגלה כוחות נפש והתמדה חדשים.

כל המכנסיים נופלות ממני. אבל זה לא מספיק. הבטן. אוף, הבטן.

אני מרגישה איך זה משתלט עליי לאט. ההתעסקות האובססיבית הזאת
באוכל, ספירת קלוריות אחת לאחת, תרגילי התעמלות כל יום.

אבל אני כן אוכלת קצת. ואני לוקחת ויטמינים וסידן. הבחילות כבר
השתפרו. אני משקרת לכולם בלי למצמץ. זה כבר בא כל כך טבעי.

בארוחות משפחתיות אני מנסה לאכול הכי לאט. אני כבר ממציאה
בקלות מה אכלתי לארוחת ערב, או איך נשברתי במסיבה ואכלתי
ממתקים. אמא חושבת שאני עושה דיאטה עם עליות וירידות. היא
חושבת שאני שוקלת 47.

כדי לא להתמכר אני נשקלת עכשיו פעם ביומיים. הירידה איטית יותר
עכשיו.

עד 40 ק"ג. או עד שהבטן תהיה שטוחה.

ובינתיים? בינתיים יש גם את כל השאר...