הוא שוב פונה מעבר לדלת, ידי לא מספיקות לאחוז בו לפני שהוא
הולך. כמו מים, או בד חלקלק, כמו חול בין האצבעות שאני לא
מספיקה לתפוס. בורח לו מעבר לפינה, במהירות כזאת, שאני לא
מספיקה לעקוב. איך הוא כבר הגיע לשם? ועוד אחד עבר מיד אחריו.
בורח ורץ במהירות בדיוק כשצריכים אותו שניה, לדבר איתו, לנוח
קצת מהמרדף הבלתי פוסק של החיים בעיר הגדולה. אבל הוא בקצב
שלו, קובע את החוקים של עצמו. הם בדרך כלל לא מתאימים לי. בורח
מהר כשאני צריכה אותו, אבל אז, בדיוק ששכחתי מה אני רוצה לשאול
ואין על מה לדבר איתו, הוא כאילו בכוונה הולך לאט, בשאנטי שלו,
לוקח את הזמן, כי הרי מה אכפת לו שדווקא עכשיו אני רוצה שהוא
יעשה לי קצת ג'וגינג?
והוא משאיר אחריו חפצים שלי, פשוט זורק אותם בצד הדרך. כאילו
זועק שנגמר לו מהם, הם כבר לא חלק ממני. הוא מחליט! הוא ישנה
אותי כמה שבא לו, ויקבע לי מה אני אעשה! כזה שטלתן הוא! משנה
בי הכל: שורט ומעוות, לפעמים מאוד כואב. גורם לי להבין דברים
ומלמד אותי לפעמים בדרך הקשה. איזה רע הוא לפעמים!
הוא פשוט מפורסם! לכל מדינה יש גרסה משלה אליו, אבל הוא פשוט
מי שכולם מכירים, ואי אפשר לשאול מישהו אחד שמכבד את עצמו שלא
יענה לאן הוא רץ אתמול ומה הוא זרק לו בדרך. זורק אחריו חוטי
זכרון ונפלאות של נוסטלגיה, רגשות ולמידות, אהבות ואכזבות...
חפצים או סתם מזוודות ריקות מלאות חלומות שננטשו לעתיד טוב
יותר.
לפעמים כשסוף סוף חושבים עליו מתמלאים עצב כזה, מלנכולי מתוק,
רווי בנוסטלגיה חמצמצה, שואלים את עצמנו איך זה רץ, ומתפלאים
שאני כבר בת 16...
איך הוא עובר הזמן...