אני עומד בתוך אלומה של אור המנורה, האור שורף ומסנוור, ומרחק
אמה אחת אני מכבותו, מבוא החושך אשר יקל את מחשבותי הדואבות,
אשר ייתן מנוח לעיני ומשכב לגופי. לא לחשוב.

רוצה אני לכבות את האור, לראות את החושך, לשמוע את הדממה. ולא
לחשוב.

מושיט אני את ידי, אך קצרה היא. מבקש גופי לצעוד אל המתג, אל
השקט, אל השלווה, אל הבערות. ולא לחשוב.

אך גופי לא זע. רגלי נחות, רגועות, רדומות. תוהה אני מדוע, אך
נזכר - לא לחשוב.

לישון, אולי לחלום, לעצום את עיני ולראות, לסתום את אוזני
ולשמוע, לדעת בלי לדעת, לשמוח ללא סיבה. ולא לחשוב.

רק לא לחשוב.