הפעם זה יקרה.
הפעם היא תצליח.

נטלי נכנסת לחדר שיועד להמתנת המתמודדים ומתיישבת על אחד
הכיסאות שלאורך הקיר, מחכה שיקראו בשמה.

ההמתנה הזאת, הלחץ הורג אותה.
היא מציתה סיגריה, ושואפת לאט עמוק פנימה, מנסה להרגיע את
הפרפרים בבטן.
כבר שנתיים בערך שהיא עושה אודישנים, ועדיין הלחץ שלפני לא
נעלם.
אומרים שאי אפשר להצליח אם לא נלחצים לפני.
ובכן, היא בהחלט לחוצה.
המחשבות עולות בזו אחר זו, לוקחות אותה לעולמות אחרים.
מקומות, ריחות, צבעים, זמנים אחרים...

ילדה קטנה, בת שבע בערך, עומדת לפני אולם מלא אנשים, מדקלמת את
הטקסט שלה.
הקהל הענק הזה לא מפחיד אותה אפילו קצת, והיא נהנית מכל רגע.
מחיאות כפיים, הילדה הקטנה יורדת מהבמה, ההצגה נגמרת.

גל צחוק ענק שוטף את האולם.
היא ממשיכה, מחיאות כפיים, שריקות עידוד.
המסך המאולתר יורד, כל השכבה עולה על הבמה, צעקות אושר, עידוד,
מורל גבוה. והיא במרכז.
עוד פרק נסגר בחייה.

האולם הענק נמחק.
מולה רק ריק שחור, חסר פנים ושמות, והיא מפליגה למקומות
אחרים...
כלום לא קיים מלבדה כרגע.
הלהקה של ההצגה עולה לשיר את שיר הסיום, והמסך יורד.
זה נגמר, פרק חדש נפתח בחייה, פרק גיל הנעורים נגמר.
היא כבר לא תלמידה.

"תגידי, כבר שיחקת בעבר?" צעיר אלמוני ניגש אליה ושואל.
"כן... הצגות בית ספר... אתה יודע" היא עונה.
"וזה הכל?", הוא שואל.
"כן... למה?" היא עונה.

"המשחק שלך הערב, הוא הטוב ביותר שראיתי מזה זמן רב." הוא
מכריז.
"באמת?" היא נדהמת.
"באמת, באמת. אין, את עוד תצליחי, אם רק תרצי בזה."

והיא רצתה.

הצעיר הזה, שבזכותו, או אולי בגללו, החליטה להיות שחקנית, הפך
לימים לבן זוגה, ארוסה ובעלה.
בגללו האמינה תמיד, כי זה ייעודה.

חשבה שבגלל שפגשה את הגבר של חייה על הבמה, תפקידה הוא להישאר
שם.

"נטלי חיים", קוראת המזכירה.
היא מתנערת מן הזיכרונות, כאילו דם חדש זורם בעורקיה.
היא קמה, ניגשת למזכירה, חותמת על איזה טופס, ונכנסת פנימה.

חדר גדול, כמה כיסאות מקובצים סביב שולחן, שם יושבים הבמאי,
ככל הנראה, עוזרו, המלהקת, ועוד גבר שתפקידו לא ברור.

היא מדקלמת את הטקסט שהכינה מבעוד מועד בדרמטיות ראויה, נכנסת
כולה לתוך התפקיד אותו היא מגלמת.
כשסיימה, עוד הייתה מסוחררת, כאילו שכחה היכן היא.

"תודה רבה, אנחנו נתקשר אלייך"
היא אוספת את חפציה מהכיסא בצד, ויוצאת.
רוח של חורף מקדמת את פניה בחוץ.
הם כבר לא יתקשרו.

"בוקר טוב תלמידים, בבקשה להכניס ספרי היסטוריה, ולהוציא עט
ודף."
לחשושים עוברים בחלל הכיתה:
"היא עושה בוחן, ידעתי!"

"תלמידים, תרגעו בבקשה, אני לא עושה שום בוחן", היא מרגיעה.
"אני רוצה, שכל אחד יכתוב מה החלום שלו, מה הוא רוצה להיות
כשיגדל, ולמה."

כולם כותבים, היא עוברת בין השורות.
"לא צריך להעתיק,ליאור, זה לא מבחן, לכל אחד יש חלום אחר."

"ועכשיו הייתי רוצה שתקריאו את מה שכתבתם לכיתה."

מספר אצבעות מתרוממות.
היא מזמינה ילדים, בזה אחר זה לקדמת הכיתה, לקרוא את מה
שכתבו.

זה רוצה להיות שוטר, לתפוס גנבים ופושעים.
אחרת רוצה להיות זמרת מפורסמת בכל העולם.
כל אחד וחלומו.

ליה קמה, וקוראת את מה שכתבה:
"אני רוצה להיות סופרת. אני רוצה לכתוב. לא חשוב מה, לא חשוב
למי, העיקר לכתוב. אני רוצה שאנשים יקראו את הספרים שלי,
ויתרגשו, או יצחקו, ואפילו סתם יתפעלו."

"יש לך חלום ממש יפה", נטלי אומרת בחיוך, כאילו חלומות הם משהו
שאפשר לקנות בסופר.