היא עמדה שם, מאחורי וילון גדול וכבד,
הוציאה שקית מהתיק - הסניפה.
ירדו לה דמעות - העיניים נמרחו בשחור,
היא לקחה נשימה עמוקה,
ועלתה כמו מלכה, על הבמה הכי ענקית ב-Broadway.
נעמדה במרכז, היה חושך,
השיר התחיל להתנגן, הספוט כוון עלייה.
היא הייתה כל כך יפה, כל כך זוהרת
ונתנה את ה"שואו של הלייפ!!!"
השיר נגמר...
היא לא הפסיקה להתנשף נשימות עמוקות וכבדות,
הם לא הפסיקו להריע לה - המחיאות כפיים היו סוערות,
הצרחות היו מחרישות אוזניים.
ואז היא התקרבה לקצה, לקצה הבמה הענקית,
היא לא השתחווה (היא אף פעם לא משתחווה!)
רק עמדה זקופה, בראש מורם וגאוותן,
הסתכלה עליהם פעם אחרונה.
אחרי שהגשימה את הרצון הכי גדול,
אחרי שטעמה את התהילה,
אחרי שהרגישה כ-אלילה!
היא חייכה, חיוך קטן ואמיתי (לשם שינוי)
ירדה מהבמה...
היום היא חרוטה על אבנים - חרוטה בזיכרון.

העתיד שלי?!