אני פותח את הדלת ואותו גל של אוויר חם וחנוק מוכר אופף אותי
וחודר לי לריאות.
אני מסתכל סביב על שדה הגידולים החרוך הזה התחום בין קירות
מאויירים בהשראות חולפות. בדרך לקרחת היער שתסב לי מנוחה שלוה
כשאשתרע על פני השטח החשופים והרכים שלה בין איתני העץ
הסימטריים, אני מתבושש בין מאובנים חלודים ומעלי טחב, שכבות על
שכבות של בדים, ניירות ושאר חומרים שמציינים כל אחד מהם זמן
ומקום וחוברים למקדש הנפש הפראי שלי.
אני רובץ על הקרקע הרכה, קרן אור מאורכת בודדה ומאובקת שבוקעת
מהסדק בשערי המבצר, נחה עליי ומחממת אותי.
ולצדי, מתוך הפתח במאורת העץ הסימטרית והחשוכה מתגלה אליי משטח
משובץ ועליו שזור זבל אורגני רקוב מזנים שונים.
אני נוטל את הגיטרה ממיקומה האקראי בערימות, ומנגן בצלילים
חלודים את מנגינות הייאוש והן מכתיבות כעת את פעימות הזמן..