והיו רגעים שהוא ידע שהוא בכל מקרה יפסיד ועדיין לא מסוגל
להיכנס לזה ואולי לדעת לעזוב את הכדור המסריח הזה. וזה מצחיק,
כי כשהוא לא היה מסוגל הוא באמת לא היה יכול. ואולי אצל הרוב
זה סתם עניין חולף, אבל זה באמת הפריע כשהמילים ישבו שם מולו
כל רגע ורגע ואולי במין הרגשה של דווקא נשמעו כל שנייה. וגם אם
לפעמים הוא לא היה חושב על זה, אז אותן מילים פשוט היו קופצות
מאדן החלון עליו. "למה אני צריך לשמוע את השטויות האלה? ועליו?
ושוב עליו?" ואתם יודעים מה? שוב עליו.
והוא ידע שאת ההרגשה הזו הוא פשוט חייב לנצח אבל זה היה קרב
אבוד כבר מההתחלה. כמו שלפעמים אתם פשוט זורקים נייר לפח
ויודעים שזה פשוט לא יכנס, אז אותו דבר, רק בלי הנייר.

"ברוכים הבאים לטיסת אל-על מספר 377  לאנשהו בחו"ל, כאן
הקברניט שלכם...". סוגר שוב את החגורה השחורה וחושב שאולי זו
בעצם רק אותה הרגשה של אז, שוב אותה הקלה.
מבטים מסביב. היא בטח פה איפשהו, ומי היא בכלל? מלא מבטים, חלק
עייפים חלק מתעניינים, וחלק נראים כמו שלה.
המטוס מתחיל לרוץ על המסלול, הוא מסתכל מהחלון. לא שהוא ביקש
לשבת שם, הוא פשוט ראה שהיה מקום פנוי, ואם יש, אז לא תשב?
העיר טסה במהירות לידו, אולי במהירות של התקופה האחרונה, הוא
ידע שגם נורא מהר זה בעצם עומד במקום, בערך כמו הבניינים
בחלון. ואז המראה. עוד מטר ועוד מטר ועוד כמה רגליים, והלחץ
יורד במהירות. המטוס מטפס ומטפס והרגשת השחרור. עולים ועולים.
והלחץ כמעט נעלם כולו.
כנראה שהשבוע עבר נורא נורא מהר כי שוב הוא באותו מטוס רק
במקום אחר ושוב הדיווח המונוטוני עד כדי לא אמיתי של הטייס
ושוב ממריאים. עכשיו לעניין הלחץ כבר אין הרבה משמעות כי בשבוע
האחרון הוא לא הספיק לעלות הרבה, רק קצת. אולי בנשיקה ההיא.
האמת, שבשבילו כנראה שלא.
ושוב, הוא הרגיש שהוא באותו המשחק, רק הפעם? זה כבר נגמר
ממזמן. הוא יכול לרדת מהמגרש. הצד השני כבר מזמן עזב, התאורה
על הדשא כבר כבתה ואין טיפה קהל ביציעים. רק הוא והכדור. ובכל
זאת הוא עדיין שם.
ארוחה סה"כ בסדר מחוממת טיפה וסרט דפוק ושוב חגורות, ושמיכה על
שניכם כדי שלא יהיה קר וידיים מתחת מחזיקות, בלי ממש קשר לקור,
או אולי בשבילו. והמטוס מתחיל לרדת. ודווקא עכשיו, בעוד שנייה
אמיתית בודדת בחיים הלחץ מתחיל לעלות, כי ככה זה עובד. הוא
מרגיש אותו בהתחלה בראש וטיפה ברגל ואז בבטן, עמוק בפנים כי
בקצב עלייה כזה, זה באמת מטורף.
כולם יודעים שזה נגמר.
היריב עזב, והוא במכונית בדרך הביתה. עוד שנייה ועוד רגע.
ופוגש אותה והיכולת לשקר גם עם הלחץ הזה היא באמת מדהימה. אבל
גם הוא יודע שזה לא אפקטיבי בערך כמו המבט ובטח יותר מהנשיקה
אחרי.
ואם חשבת שאחריי שתצא מהים ההרגשה תעלם כמו בהמראה, אז כנראה
שלא, כי בים הלחץ הרבה הרבה יותר גדול. ואיתה הוא בטח היה יותר
גדול. ושוב טלפון ושוב היא ושוב טעות והפעם, אם נשאר עוד מישהו
באחת הטריבונות גם הוא זורק בעצבים את שקית הגרעינים ועם המון
כעס ודמעה אחת בעין יוצא מהשער של האצטדיון.
הפרשי הלחצים היו הרבה יותר מדיי גבוהים, והמוזיקה טיפה חזקה
והוא קיבל דיקומפרסיה שאם אתה יודעים מה זה, זה באמת לא יעזור
וגם הוא לא ידע בכלל.

אחרי כמה זמן שלא עלה על שני מבטים ונשיקה, הוא פוגש עוד אחת
ועוד אחת ועכשיו אחת אמיתית כמעט.
ושוב אותן מילים ושוב ההוא רק בתחפושת אחרת. היכולת להתמודד עם
אותו אחד עדיין עלובה בצורה מפחידה. ושוב הוא מנסה להתחמק אבל
ברור שאדישות היא בטח לא הנשק שיהרוג את ההוא. ואפילו עכשיו
בשורות האלה הוא לא יודע מה חסר לו. זה מסובך לו מדיי, זה פשוט
מדיי לאחרים. השנייה שאתה עוצם עיניים היא גם השנייה שבה הורדת
את המבט וגם השנייה שאתה רואה את ההוא חומק מעבר לפינה של
האצטדיון עטוף בדגל של הקבוצה השנייה. הוא יורד לחדרי ההלבשה,
ומשם יוצא עם התיק והנעליים תלויות על הגב. ובחוץ בדוכנים
שהתחילו להתקפל בגלל הגשם הוא מבין שבכלל מוכרים פה רק דגלים
של הקבוצה השנייה ואם הוא יסתכל שוב על הלוח תוצאות הוא יראה
שההפסד לא השתנה כבר כמה שנים וההוא הלך. וגם היא שם, עיניים
מדהימות, ספק בוכה ספק סתם עצובה ממש, שיער רטוב מוסת מהעין עם
היד והיא מסתכלת עליו, ואז בשנייה שהוא מסתובב ומחזיר את המבט
הוא רואה שהיא נכנסה לאוטו ונוסעת. הגלגלים טסים ואז פתאום
מאיטים לידו, כן, זו בהחלט היא ולידה, בצד של הנהג, לבוש בשחור
כמו תמיד, עם חיוך ואולי לא, יושב ההוא.
עוד לחיצה על הגז והאוטו נעלם באופק, איתה ואיתו.

אם אתם חושבים שסתם זו סתם מילה, ושלא חשוב זה באמת לא חשוב,
ושהמבטים הם לפעמים יכולים להיות גם לא אמיתיים, אתם טועים.
יש רגע, ויש אותה וכשאתה יודע שאתה מפסיד, אז יש איזשהו סיכוי
ממש קטן שאתה במגרש הלא נכון בדקה הלא נכונה, עם התלבושת
שאפילו בדוכנים בחוץ לא מוכרים.
וכשהלחץ עולה ממש מהר ונופל חזרה אז יש סיכוי שהיא לא פה, ובכל
מקרה, סתם מעצבן לקבל דיקומפרסיה.