חג החנוכה הגיע,
כמה מתאים שהוא יבוא ואיתו יביא את הנס המיוחל, הנס הפרטי
שלי.
אך אכזבה, כמובן. אתמול נר שמיני, יומו האחרון של החג, והנס לא
טרח לבוא. וכברירת מחדל, כמו כל פעם כשהנס לא מופיע, באות
במקומו הדמעות שמתנצלות כל פעם על הברזתו של הנס.
בזמן האחרון התחלנו לריב לעתים תכופות, הדמעות ואני. פעם, לפני
שהכרתי אותך, הדמעות ואני היינו נפגשים לעתים רחוקות מאוד, וגם
זה באירועים מאוד מיוחדים והמצב היה טוב. כשבאו לבקר אז,
אירחתי אותן בשמחה ואפילו נהננו, הצלחנו להעביר כמה דקות
אמיתיות ככה בכיף.
אך מהרגע שהכרתי אותך, הדמעות חושבות שאני מעוניין בהן יותר
ממה שאני באמת. הן באות לבקר בתדירות הרבה יותר גבוהה וזה
מתחיל להעיק. הן מגיעות ללא התראה מוקדמת ומפריעות לי בביצוע
פעילויות יומיומיות פשוטות לכאורה, באשמתן לא למדתי והתעודה על
הפנים, באשמתן החברים שלי מיואשים ממני, שכן הדמעות גוזלות את
צומת לבי מהם.

והדמעות, הן כנראה לא ידעו מנוח ולא יפסיקו לדפוק בדלת חדרי עד
שהן ישיגו את המטרה הברורה אשר לשמה באו מלכתחילה, הן רוצות
אותך איתי.

                     עדיין מחכה לך ....