את.

בהתחלה, היית סתם עוד שם,
סתם עוד טיפה, בתוך הים השלם.
הזמן זרם ואחרי חיוך ומבט
כשנישקת אותו, פתאום זה צבט.

ובאו אלינו שיחות אודות כלום,
הליכות שקטות על חוף ים קסום.
ארוחה משותפת, ביקורים פה ושם,
ואחר צהריים אחד, שליו ומושלם.

ונעלמת.

והנה, זה כואב יותר מהכל,
לא עוד לישון, לא עוד לאכול.
וראיתי, עיוור! מה אני בעצם רוצה,
והבנתי, טיפש! כמה אני בעצם רוצה.

לכעוס עלייך - לא הייתי מסוגל,
ממשיך בחיי, אוטומט אומלל.
ראשי מלא שאלות עבות,
מפחד מהן יותר מהתשובות.

חזרת.

עם שובך הסתלק חיש החיוורון,
לא עוד לילות לבנים וחוסר תיאבון!
שמחה גדולה, חמימות של חול,
אשבור שתיקתי ואספר לך הכל.

אך משונים מכל הם חוקי הלב,
והגורל עצמו לעיתים מתערב:
אני מתבלבל ונעשה אדום,
סוגר את פי ונאלם דום.

והלכת שוב.

בחלום הליל אני שותה את דמותך,
יומי מלא געגועים לקולך.
וכשתשובי - החלטתי מתוך הכאב,
אגלה לך את אשר לי בלב.

מקצה העולם דיברנו רבות,
היית מאושרת, מלאת חוויות.
וצבוע שכמותי, סופר בחרדה,
את הדקות שנותרו עד שובך חזרה.

שבת אליי.

ידעתי כעת כי הגיע הזמן,
מולך אדבר, לזאת אני מוכן.
נועדנו להיות - ראיתי בבהירות,
הלאה פחדנותי! אתמודד עם המציאות!

וקולך המתוק ממיס אותי כתמיד:
"התגעגעתי, יקירי, חסר לי הידיד.
וסוד קטן ברצוני לספר -
בעודני שם, התאהבתי באחר".

נופל.

שרוי אני בחושך, בכלא מנוכר,
פעמיים היכה בי הגורל האכזר.
והשמש - קטנה ידה מלעזור,
ממתין אני לך, השיבי לי את האור!