שנת 99' התחילה בצורה הכי גרועה שיכולתי לקוות. התיישבתי על
הספה, האוויר לא הצליח להיכנס לי לראות, הייתה לי סחרחורת
נוראית.
"את... עוזבת אותי?", התנשמתי בכבדות, ממאן להביט לה בעיניים.
"כן", היא אמרה והחזיקה לי את היד, "אתה חייב להבין שדברים
השתנו בזמן שלא היית פה. הכרתי אנשים חדשים, התחלתי לחיות חיים
שונים".
"אבל... חזרתי בשבילך, אמרנו שאני אחזור לסילבסטר, דיברנו על
זה כל החודש האחרון, לא יכולת להגיד לי כלום?", מלמלתי ברעד.
"ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל המילים לא יצאו לי מהפה, אני לא
יודעת למה, אולי עוד לא החלטתי אז", היא התכופפה לקראתי, מנסה
להביט לי בעיניים.
"אבל אמרנו, אמרנו שאני אחזור בסילבסטר ורק אז נחליט מה הלאה,
יכולתי להמשיך לטייל, היה לי עוד חודשיים עד שהכרטיס פג תוקף",
קולי התחיל לרעוד, תוצאה של ניסיון נואש לעצור את הבכי בגרון.
"החלטתי", היא אמרה בטון יבש, "בסופו של דבר אתה תדע שהחלטתי
את זה גם בשבילך".
היא הלכה לעבר הדלת ופתחה אותה, בחוץ נשמעה מוזיקה חזקה מהדירה
שממול. "מצטערת, אבל אתה חייב להבין, זה משהו שהיה חייב לקרות,
הלוואי...".
"עזבי", סיננתי כאשר אני מישיר אליה מבט, "הוא בטח מחכה לך
למטה, לא?".
היא השפילה מבטה ומלמלה משהו, הראש שלי התפוצץ ולא יכולתי
לשמוע מה היא אמרה, לא היה לי אכפת.
היא סגרה את הדלת, הדירה הייתה שקטה. הסתכלתי על הדירה, ליד
הדלת היה מונח התיק החצי מפורק שלי.
לפני 10 שעות נחתי בבן-גוריון, לפני 7 שעות פגשתי את המשפחה,
לפני 4 שעות התעדכנתי מה קורה עם מנצ'סטר, לפני חצי שעה התחלתי
להפשיט אותה ואז היא התחילה לבכות, למלמל שהיא חייבת לדבר
איתי.
למה היא חיכתה עד עכשיו? כמה זמן היא כבר תכננה את זה? היא לא
יכלה להגיד לי את הכל בטלפון, שהייתי בברצלונה? מה היא עשתה פה
ארבעה חודשים? בדירה שהייתה אמנם שלי אבל שלנו. היא הביאה לפה
אותו? את הבן-זונה הזה, חתיכת שרמוטה, אני יכול להריח אותו.
זה לא שלא שיערתי שדבר כזה יכול לקרות. לעזאזל, אני בעצמי
אפילו חשבתי על האופציה של להפרד, אבל ככה? פחות מעשר שעות
אחרי שחזרתי, אחרי שארבעה חודשים הייתי בכל אירופה, אחרי שהיא
בעצמה ביקשה ממני לבוא לסילבסטר. כל כך חסכתי לטיול, היא ידעה
את זה, עוד אפילו לא הספקתי לנסוע לאנגליה, מה שהיה אמור להיות
השיא של הטיול שלי.
הרגשתי כל כך כבד, העפתי מבט על המדף בו היה את כל התמונות
שלנו, מהטיול בצפון, מהאכסניה באוסטרליה בה נפגשנו לראשונה.
בת זונה! בת זונה!!! ארבע שנים, פאקינג ארבע שנים! אני הולך
לכמה חודשים לאירופה, לנוח לפני התואר השני, איך היא מעיזה?
הרגשתי פראייר על כל אותן פעמים בהן יכולתי לנצל איזה ספרדייה
שיכורה  ולא עשיתי זאת (טוב, חוץ מהברונטית הפצצה ההיא, אבל זה
היה חד פעמי).
יכולתי לשמוע את האנשים בדירה ממול מתחילים לספור אחורה, פתחתי
את היין שהיה מונח על שולחן, אותו יין שהיה אמור לפתוח עבורי
עוד שנה טובה, מזגתי לעצמי כוס. בדירה ממול כבר הגיעו לאפס
והגבירו את המוזיקה.
"ובכן יאיר", אמרתי לעצמי, "ברוך הבא לשנת 1999, HAPPY NEW
YEAR".

יום למחרת לא היה לי חשק לצאת מהבית, החברים הטובים ביקרו
אותי, כל אחד קיבל את הבשורה בשוק מדומה, נדמה שכולם ידעו מה
היא מבשלת עבורי. חלק אמרו שאני צריך לשכוח אותה, חלק אמרו
שהיא תתאפס ונחזור להיות ביחד. לא רציתי לשמוע כלום, החלטתי
למחוק אותה ממוחי, להפוך אותה לעוד סתם אדם שאני מכיר, לעבוד
על התודעה שלי.
אמא לקחה את זה די קשה, היא התחילה לבכות לי בטלפון ולמרר לי
בבכי שהיא כבר ראתה אותנו מתחת לחופה. האמת שאחרי משפט שכזה
קצת הוקל לי בפנים שנפרדנו, לא יכולתי עכשיו לדמיין אותנו
חוזרים אחד אל השני, בטח שלא מתחת לחופה.
דני, אחי הקטן, התקשר מהצבא, סיפרתי לו כל מה שהיה, אחרי זה
התחלתי להתעדכן בכל מה שקורה איתו בצבא, דיברנו על איך שאמא
לוקחת את זה והוא הציע לי לבוא איתו למסיבת חיילים בשישי הבא
והוא כבר יסדר לי מישהי. צחקתי לו בפנים, "אני לא עד כדי כך
נואש", אמרתי.
"חבל, שתדע לך שחיילות מרטיבות אוטומטית שהן רואות סטודנטים",
הוסיף דני בפואטיות.
"לא נורא", גיחכתי "יש עוד סטודנטים בעולם, שיהיה להם
בתאבון".
"טוב נו, יש מחר משחק של מנצ'סטר, אתה רואה אותו?"
פתחתי את הטלוויזיה, רק שלג. "לא נראה לי שהיא שילמה על הכבלים
בזמן האחרון".
"אז לך תראה אצל אבא את המשחק", הציע דני.
"עזוב, אין לי כח לכאב ראש ממנו ומאמא עכשיו".
"אז לך לראות בפאב", התעקש דני, "זה יעשה לך טוב, מנצ'סטר
בתקופה טובה, השנה אנחנו הולכים על הכל".
"פאב נשמע רעיון טוב, אבל נראה איך אני ארגיש מחר", אמרתי
ונפרדתי מדני לשלום.
אבא שלי בא ממנצ'סטר, שם נולד וגדל, וכמו כל אנגלי ממוצע הוא
גדל על כדורגל, במקרה שלו - מנצ'סטר יונייטד. אצלנו בבית
מנצ'סטר יונייטד זה יותר חזק מדת, אני ואחי הקטן אכלנו, שתינו
ונשמנו מנצ'סטר מאז ילדות.
וכך יצא שבמשך כל ימי חיי ראיתי כמעט כל משחק אפשרי של מנצ'סטר
(מאז שהתחברנו לכבלים), ויונייטד הפכה להיות נושא השיחה היחידי
שיש לנו כל ערב חג. עם הזמן התחלתי קצת פחות לראות משחקים וקצת
פחות להיות אדוק, קצת לחץ מהתואר וכל זה, אבל אבי ואחי עדיין
מטורפים לגמרי ולא מחמיצים אף משחק.
האמת, שלא התחשק כל כך לצאת מהבית, אבל מאוד רציתי להתאוורר
מהמחשבות שלי. הרעיון של לנתק את חוט המחשבה שלך למשך 90 דקות
בהן כל מה שתרצה יהיה שחבורה של 11 גברים לבושים באדום (10 בלי
שוער) יכניסו כדור לבן לשער עשוי מברזל וחוטים, דווקא מאוד קסם
לי.

ביום למחרת, ה-3 לינואר, מנצ'סטר שיחקה נגד מידלסברו. התחלתי
להתקשר לכל מיני פאבים על-מנת לברר מי משדר את המשחק, בסוף
הגעתי לאיזה פאב ברח' גורדון שפתוח אחר הצוהריים ומשדר את
המשחק.
יצאתי מהבית, בפעם הראשונה אחרי שלושה ימים, הלכתי קצת בים,
שוב חשבתי עליה, הכעס לא התפוגג אבל התרכך מעט והגעגועים, הם
גברו וגברו.
הלכתי מהים לכיוון רח' גורדון, לקח לי קצת זמן למצוא את המקום,
אבל בסופו של דבר מצאתי ונכנסתי פנימה והתיישבתי על הבר.
הסתכלתי סביב, יחסית לשעה, היו שם די הרבה אנשים, לא היה נראה
כאילו מישהו בא לצפות במשחק. "מה תרצה", שאל אותי הברמן במבטא
אנגלי. "אתה אנגלי?", שאלתי את הברמן.
הוא השיב שכן ואז הסביר לי באנגלית שהוא יחסית קצת זמן בארץ
והוא בא מלונדון, אבל הוא הספיק ללמוד כמה מילים בעברית.
"בעד מי אתה?" שאלתי אותו.
"וואט?" הוא הסתכל אליי במבט מעוקם, תוך כדי מזיגת בירה.
"במשחק", חייכתי והצבעתי על הטלוויזיה.
"או, פוטבול. איי דונט לייק פוטבול".
לא אוהב כדורגל?, חשבתי לעצמי, אבל הוא מאנגליה, לא? נו טוב,
הרהרתי, לפחות הוא לא אוהד ארסנל.
המשחק נפתח הצורה נוראית, מנצ'סטר לא תפקדה. לא עבר זמן
ומידלסברו הבקיעה.
"כסאמק", סיננתי, והוצאתי את הארנק מכיסי במטרה לשלם ולעוף
מפה, עדיף לחשוב עליה מאשר לראות את מנצ'סטר ככה.
קמתי כבר מהכסא והסתובבתי כאשר הרגשתי ביד אוחזת בי וקול נשמע
מאחורי: "חכה, הם ישתפרו", אמר הקול. הסתובבתי לאחור וראיתי
שעל הכיסא שלידו ישבתי יושב עכשיו בחור, שאליו כנראה לא שמתי
לב קודם. היה לו שיער חום ארוך וזקן על כל הפנים, הוא היה רזה
מאוד והיה לבוש בג'ינס קרוע וחולצה לבנה מכופתרת שהייתה גדולה
עליו בכמה מידות.
"תשאר", הוא חייך אליי, "אני מבטיח לך שהם ישתפרו".
"עזוב", הפטרתי כלפיו, "תאמין לי שיש לי דברים יותר טובים
לעשות".
"לא, האמת היא שאין לך", הוא זרק לי בפנים. מי זה לעזאזל
הטיפוס הזה?
"בוא, תשב, אני אזמין אותך לבירה". בירה חינם נשמעה לי טוב
ולמען האמת הוא גם צדק, לא היה לי שום דבר שחיכה לי מחוץ לבר.
זה מה שטוב ברחמים עצמיים, הם זמינים בכל שעות היום.
התיישבתי על הכיסא בחזרה, לא עברו שלוש דקות ו-בום! 1:1, אנדי
קול נוגח את השוויון. הסתכלתי עליו בפליאה. "אמרתי לך", הוא
קרץ לי.
המשחק התחיל לזרום, מנצ'סטר שיחקו נפלא, הם התקיפו בצרורות,
התחלתי ממש להנות. מסביבנו התחילו להתרכז עוד אנשים, כולם כבר
מעונינים במשחק. עוד בירה ועוד בירה, עוד החמצה ועוד בעיטה,
מרוב בירות כבר הייתי ממש מסוחרר ונכנסתי למשחק באופן דראסטי,
כל נגיעה בכדור הקפיצה לי את הלב.
"נו, שיבקיעו כבר", התפללתי, תוך כדי שאני מרעיד את הרגל ללא
הפסקה, מנהג מגונה שרכשתי בזמני לחץ. הסתכלתי על הבחור שהזמין
אותי קודם לבירה, הוא ישב רגוע ומחוייך, בוהה במסך ומחזיק את
הבקבוק בירה קרוב לפה שלו, למרות שהוא כבר היה ריק לפני רבע
שעה. לשנייה ניסיתי לתהות מה כל כך מוזר בבחור הזה שאחרי
שהזמין אותי לבירה, פשוט המשיך בשלו ובהה במשחק מבלי לדבר.
צעקות מכל הבר קטעו את הבהייה שלי, מנצ'סטר קיבלו פנדל.
"יייייייייייייייייישששששששש!!!" קפצתי מהכיסא וחיבקתי את
הבחור המוזר.
דניס אירווין ניגש לכדור, אני החזקתי אצבעות כל כך חזק שהן עוד
שנייה נשברו. "אלוהים תעשה שהם יבקיעו", שיננתי חרישית. "זה לא
יעזור לך", אמר לפתע הבחור המוזר. "מה?", הסתובבתי לעברו.
"אמרתי שזה לא יעזור לך, הוא לא מתערב בכדורגל", הוא אמר,
פתאום שמתי לב שהוא מסתכל על הרצפה בכלל ולא על הטלוויזיה.
באתי לשאול אותו למה הוא לא מסתכל על הפנדל, אבל דניס אירווין
הקדים אותי והכניס את הפנדל פנימה. כל הבר צהל ושמח, הייתי כל
כך מבסוט. לא עברו כמה דקות ובדאבל-פס גיגס הבקיע.
"הולללללללללללהההההההה!", צרחתי, מנסה לעמוד על השרפרף שלי
מבלי ליפול.
המשחק נגמר. אני עוד הייתי שרוי בהשפעתו של האלכוהול, אז
החלטתי להימרח על הבר טיפה עד שהשפעה תעבור.
הבחור המוזר ישב על הבר, מחייך, בוהה בטלויזיה, למרות שכבר
התחילו לשדר גולף או משהו כזה. אני כבר שילמתי, וידאתי שאני
מצליח לעמוד כמו שצריך, ניגשתי אליו ואמרתי לו שלום. הוא רק
חייך והנהן ולגם שלוק אחרון מהבירה שלו. נו טוב, חשבתי לעצמי
והתחלתי לצעוד לכיוון היציאה כאשר לפתע הוא אמר: "אתה יודע מה
טוב בכדורגל?", הסתובבתי על עקבותיי והבטתי בו, הוא אפילו לא
הסתכל לכיווני, תהיתי האם להתעלם ממה שהוא אמר ופשוט ללכת, אבל
הסקרנות הכריעה אותי, "נו?", שאלתי. "שבמשחק טוב, אתה לא צריך
וגם לא רוצה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהמשחק עצמו".
מאיפה הוא הביא את המשפט הזה, מה זה קשור, פילוסופיה בגרוש של
כדורגל. כן, ומי שמבקיע יותר שערים הוא זה שינצח. טוב, זה היה
נחמד בהתחלה, אבל האדישות שלו כבר התחילה לשעמם אותי. הסתובבתי
מבלי להגיב וצעדתי מהר לדלת לפני שהוא יספיק להגיד לי עוד
משהו.
כבר פתחתי את הדלת והייתי עם רגל בחוץ שהוא זרק לאוויר משפט
אחרון, "על כלום אתה לא חושב, אפילו לא עליה".
השעה הייתה כבר שעת ערביים מאוחרת, הלכתי מהר הביתה כי הבטחתי
לעצמי שאני אתחיל לסדר את הדירה, אפרוק את התיק, אעשה סדר
בדיסקים, אנקה כל זכר ממנה, אשאב אבק מכל הספות, מי יודע -
אולי הוא היה שם. תוך כדי הליכה חשבתי לעצמי על מה שהבחור
המוזר זרק לי לפני שהלכתי, הוא התכוון אלי?, האם שהוא אמר
"אפילו לא עליה" הוא בעצם התכוון ל"עליה" שלי? לא, לא יכול
להיות, בטח סתם תמהוני שנשבר לו הלב וזה הדרך שלו לברוח מזה.
רגע, זה לא מה שאני עשיתי?
התחלתי לחשוב על כך שללא שום קשר למי הבחור המוזר התכוון,
במקרה שלי הוא דווקא די צדק. לא חשבתי עליה. לא חשבתי עליה
בכלל (חוץ מפעם אחת, שנזכרתי שנתתי לה חולצה של מנצ'סטר,
כוס-אמק!). וזה הרגיש די טוב, למען האמת אני מרגיש הכי טוב מאז
שחזרתי לארץ.
פניתי כבר לרחוב שלי, כאשר את מי אני רואה יושב בספסל מחוץ
לבית שלי? את הבחור המוזר. לא יאמן, איך לעזאזל הוא הגיע לפה.
נעמדתי בפינת הרחוב והתבוננתי בו, זה כבר נהיה מפחיד מדי.
העלתי השערות כיצד הוא הגיע לפה, צירוף מקרים? לא יתכן. האם
כשלא שמתי לב הוא פתח את הארנק שלי וראה את הכתובת? הוא נראה
ישר מדי בשביל זה. יכול להיות שהוא עקב אחרי?
וחוץ מזה, הרי אם יש משהו שאני טוב בו, זה לתכנן את הדרך שלי
בצורה הכי יעילה שיש, תמיד אני יודע מה הדרך הקצרה ביותר.
והפעם אני לקחתי אותה. ככה שלא יתכן בשום מצב, בשום דרך
שבעולם, שהוא בחר דרך יותר טובה ממני. הלכתי ממש מהר והוא לא
נראה מזיע, אז גם לא יתכן שהוא רץ לפה.
חשבתי כבר להסתובב וללכת למקום אחר, עד שהוא יתייאש. אבל בסופו
של דבר הגעתי למסקנה שאם הוא פסיכופת אובססיבי, אז עדיף לברר
את זה כאן ועכשיו ולא בסמטה חשוכה אחרת.
הבלטתי את החזה החוצה והתחלתי ללכת לכיוון הבית, הבטתי ישר,
אבל פזלתי כל הזמן לכיוונו. הגעתי לספסל, בזוית העין הבחנתי
שהוא לא הרים את ראשו בכלל. המשכתי ללכת יותר לאט, כשעברתי את
הספסל הסתכלתי עליו. יכול להיות שטעיתי בזיהוי? לא, זה הוא ללא
ספק. ובדיוק שסובבתי את ראשי במטרה לדפוק ריצת אמוק לדירה. הוא
הסתכל עלי ואמר "אל תדאג, אני לא פסיכופת, סתם הרגשתי רע על זה
שלא יצא לנו לדבר ואתה נראה בחור נחמד, בוא, שב". הסתכלתי עליו
וקפאתי, ככה תמיד מתחילים כל סיפורי האונס, לא?
אחרי כמה שניות התעשתי, "מה? לא... אהממם... לא חשבתי שאתה
פסיכופת... פשוט, אההה... אפילו לא ראיתי אותך...".
"אל תשקר, ברור שחשבת שאני פסיכופת" הוא צחק, "וזה מובן מאליו,
גם אני הייתי חושש לו הייתי במקומך".
"טוב נו, זה בכל זאת קצת מוזר שאתה פה, איך ידעת להגיע אלי?",
שאלתי בעצבנות.
"לא התכוונתי להפחיד אותך", הוא חייך וזז לקצה הרחוק של הספסל,
"פשוט הצטערתי שלא יצא לי לדבר איתך קודם ואני קצת צריך לדבר
עם מישהו ונראה לי שגם לך זה לא יזיק", הוא סימן לי עם הראש
לשבת.
לא יודע למה, אבל תחושה של בטחון הציפה אותי לפתע ולפני ששמתי
לב מצאתי את עצמי יושב לידו.
"משחק טוב, לא?", הוא פתח, "היה קצת מותח בהתחלה".
"כן, הייתי ממש קרוב לעזוב", אמרתי.
"רואה שצדקתי, גם ראית משחק טוב וגם הרווחת בירה חינם", הוא
טפח לי על השכם.
"כן, תודה רבה, הייתה עצה טובה", הודיתי בביישנות.
אחרי כמה רגעים של שקט ומבטים מובכים, הוא ניסה שוב לשבור את
הקרח, "מנצ'סטר משחקים טוב השנה, כפי שזה נראה אנחנו הולכים על
הכל העונה".
"אההה... אוהד מנצ'סטר, היית צריך להגיד את זה קודם", צחקתי.
התחלנו לדבר קצת על מנצ'סטר ועל כדורגל בכלל, הסברתי לו שאני
קצת לא מעודכן, אז הוא עדכן אותי בכל מה שקרה בעונה. זה קצת
מוזר, אבל כשהוא סיפר לי את המשחקים בכזאת התלהבות, ממש ראיתי
אותם בתוך מוחי. כאילו מישהו מקרין לי שידור חוזר של המשחקים
בתוך המוח.
הסתכלתי על השעון, "מה? כבר תשע? אני חייב לזוז" התנצלתי
וקמתי, "טוב אז אני מניח שנתראה בבר במשחק הבא?", הוא חייך
וקרץ. "כן בטח", אמרתי ואז נזכרתי שבכלל לא הצגתי את עצמי,
הושטתי את היד, "נעים מאוד, יאיר".
הוא נעמד גם, לחץ את היד ואמר "נעים מאוד, אלוהים".
השתנקתי בו במקום, חתיכות של בייגלה שהיו תקועות לי בגרון עוד
מהפאב יצאו לי מהפה. מה?!?! ידעתי, ידעתי שהוא פסיכופת.
"נעים מאוד", הוא חזר באיטיות, "אלוהים".
הגיע הזמן שאני אנער את הדפוק הזה ממני, "טוב אלוהים, היה נעים
להכיר אותך, נתראה בפאב". מהר הסתובבתי מאה שמונים מעלות
והתחלתי ללכת.
"שתדע לך שלא עשית טעות", הוא צעק בעודי ממשיך ללכת, "כשחזרת
מברצלונה, אני מתכוון, לא עשית טעות".
שוב קפאתי. עד כאן. אני לא בחור אלים, אבל זה כבר מוגזם, הגיע
הזמן לברר מי זה השרוט הזה ולמה לעזאזל הוא יודע איפה אני גר
ושחזרתי מחו"ל.
הסתובבתי חזרה והתחלתי לצעוד לעברו במהירות, תפסתי אותו
בחולצה, "תקשיב לי ותקשיב לי טוב", סיננתי לעברו, "כדאי שיהיה
לך הסבר טוב מאוד למה אתה עוקב אחריי ולמה אתה יודע את כל
הדברים האלה, אחרת אני מפרק אותך!".
הוא היה רגוע, שליו, הוא לקח נשימה ארוכה ואמר "השם שלך הוא
יאיר גרינפלד, אתה בן 26, נולדת בבית חולים תל השומר, לאבא שלך
קוראים מלוין, לאחיך קוראים דני, חייל בנח"ל, שלושתכם שרופים
על מנצ'סטר יונייטד. לפני ארבעה ימים היית בברצלונה, לפני
שלושה ימים חברה שלך זרקה אותך, שברת את הרגל בכיתה ו', בכיתה
י"א דפקת את האוטו של אבא שלך בזמן שהוא היה בחו"ל - למרות שלא
היה לך רשיון אז, שיקרת לו ואמרת שמישהו דפק אותו בחנייה ובגלל
זה הוא כמעט תבע את השכנים שלא הודו במעשה. אתה מטורף על חומוס
ושונא ירקות. והפחד הכי גדול שלך, גם אם לא תודה בזה, הוא
שתשאר לבד".
לכזאת תשובה לא ציפיתי. הייתי בשוק, הגוף שלי היה משותק, לא
יכולתי למצמץ. בעוד שהמוח מנסה לעכל את מה שהלך פה עכשיו, הוא
הוציא את צווארונו מבין ידי הקפואות וסידר את חולצתו, "שב" הוא
אמר בנעימות ושם את ידו על כתפי. כאילו הייתי מריונטה על חוט,
חזרתי לשבת על הספסל, עוד לא הצלחתי להוציא הגה מהפה.
"מי... מי אתה?", מלמלתי.
"אמרתי לך", הוא צחק והתיישב לידי, "אלוהים".
"איך... מה??? אבל... איך... אההה...", מלמלתי את הדברים
היחידים שיכולתי לחשוב עליהם על מנת למצוא מענה הולם.
"או. קיי, אני רואה שזה עוד לא חלחל, אז קדימה, תתחיל לשאול",
הוא התרווח בספסל.
ובאמת התחלתי לשאול אותו, על הכל, לא הייתה שאלה שלא זכתה
למענה. הוא ידע מתי נפלה השן הראשונה, איזה פרשה הייתה לי
בבר-מצווה, כמה שקלתי בלידה. הוא ידע מה השם של הסבא-רבא שלי
והוא ידע גם שאני יודע את התשובה לזה כי עשיתי עבודת שורשים על
המשפחה שלי בכיתה ז'. הוא ידע שאריק קאנטונה הוא השחקן הכי
אהוב עליי במנצ'סטר, הוא זכר את הפעם האחרונה שהתפללתי אליו,
בטירונות, בלילה מקפיא במהלך מסע שבו קפאה לי הרגל מרוב
כאבים.
זה עדין לא הסתדר לי, ניסיתי למצוא הסבר הגיוני לכל זה. אולי
אני הוזה, אולי המפגש המוזר הזה הוא בסך הכל חלום, ניסיתי
להיזכר מתי בפעם האחרונה לקחתי סמים, אולי זה פלשבק רע.
"תשמע", הוא קטע את מחשבותיי, "אני מבין שלא ניתן לעכל את זה,
זה לא פעם ראשונה שאני חושף את זה בפני בן אנוש, תן קצת זמן,
תכף תראה שמשום מקום זה יראה לך הגיוני. אני אדאג לכך".
וכך ישבנו שם, לא יודע כמה זמן, אני בוהה ברצפה בעוד ההגיון
עובד שעות-נוספות, הוא מזמזם לו להנאתו ומסתכל על השמיים.
הרמתי את הראש והסתכלתי עליו, עם הג'ינס הזה והחולצה הזרוקה
הוא נראה יותר כמו קיבוצניק ולא כמו בורא עולם. קצת צעיר מדי
בשביל להיות אלוהים, חשבתי לעצמי.
מה כבר ניתן לשאול את אלוהים, יש מיליון שאלות שאני רוצה לדעת,
מה מותר לשאול אותו? מעניין אם הוא כועס על קודם כשתפסתי לו
בחולצה. פתאום, סוף-סוף, יצאו לי מילים מהפה.
"אז מה...", התחלתי לשאול אותו.
"אני עושה פה?" הוא השלים אותי לפני שהספקתי. הנהנתי בראשי.
"שאלה טובה, ללא ספק הייתי מתחיל עם השאלה הזאת. ובכן, למען
האמת, אין יותר מדי סיבות. סתם, אני מניח, אני אוהב להסתובב פה
למטה, זה נותן לי זמן לנקות את הראש. באופן מטאפורי כמובן."
"ולמה בתל-אביב? למה בבר? למה משחק כדורגל? למה אני? למה עקבת
אחריי?", התחלתי להציף בשאלות כאילו פתאום נפתח סכר כלשהו
במוחי.
"קודם כל, לא עקבתי אחרייך, כבר חיכיתי לך כאן. אמנם אתה הולך
מהר, אבל אף אחד לא הכריח אותי ללכת, נכון?". איזה טמבל אני,
הרי זה אמור להיות אלוהים, הוא לא צריך לעקוב אחריי בשביל לדעת
איפה אני גר.
"אני מציע שתלך לישון עכשיו", הוא המשיך, "עבר עליך יום מוזר,
תעלה הביתה, תישן, מחר בבוקר הכל יהיה קצת יותר מובן. אל תטריח
את עצמך יותר מדי בשאלות".
"קצת קשה", אמרתי, "לא בכל יום אתה פוגש את אלוהים".
"זאת לא הפעם הראשונה שלך", הוא קרץ. "עזוב, תקשיב לעצתי, לך
למיטה, יהיה עוד זמן לדבר על הכל, אני מבטיח".
"טוב, אני מניח שאתה צודק", זרקתי תוך כדי התרוממות מהספסל,
אלוהים גיחך והוריד לי צ'פחה על הכתף.
"אז, לילה טוב", אמרתי, "לילה טוב" אמר אלוהים והתחיל ללכת.
הבטתי בו למשך כמה שניות ואז צעקתי "רגע, אז מתי אני יראה אותך
שוב?". אלוהים הסתובב ואמר "שבוע הבא יש עוד משחק, אתה יודע
איפה אני אראה אותו", חייכתי, תוך שניות הוא נעלם משדה
ראייתי.
עליתי הביתה, נזכרתי שהתכוונתי לסדר את התיק ואת כל הדירה.
הבטחתי לעצמי שמחר אני בטוח אעשה את זה. השעה הייתה שתיים
לפנות בוקר, הייתי סחוט, נפלתי על המיטה עם הבגדים, כל מיני
שאלות רצות במוחי, כל כך הרבה השתנה בכל כך מעט זמן. למי זה
חשוב שהיא נפרדה ממני? אני ראיתי את אלוהים, או כך נדמה לי.
השאלות לא הפסיקו להטריד אותי, פתאום היה כל כך הרבה לדעת, לא
רק על עצמי, אלא על משמעות החיים, אהבה, מלחמות, סבל, אושר. כל
כך הרבה. ניסיתי למנות בראש את כל מה שאני מתכוון לשאול אותו.
נרדמתי.

כשהתעוררתי, הייתה לי הרגשה טובה בלב, התחלתי לסדר את הדירה,
פרקתי את התיק. הפגישה אתמול עם בורא עולם לא השאירה אצלי
סימני טראומה. או כל לפחות זה נראה בפני השטח.
החיוך לא הצליח להימחק לי. בעודי שוטף את הרצפה אני כל הזמן
חושב על העובדה שאני פגשתי את אלוהים. אני פגשתי את אלוהים!
אני, יאיר גרינפלד, ישב עם אלוהים על כוס בירה. אבל עזבו את
זה, אלוהים אוהד את מנצ'סטר. אלוהים אוהד את מנצ'סטר
יונייטד!!! לא יאמן. ידעתי. תמיד ידעתי, הרגשתי שלאהוד את
הקבוצה הזאת זה שליחות משמיים. אבל עד כדי כך? הרגשתי שאני
חייב לספר את זה למישהו, הרמתי טלפון לדני, הוא לא ענה ובמקום
זה ענתה המזכירה, "דני!", צרחתי לשפופרת, "אתה לא תאמין מה קרה
לי אתמול בערב. הלכתי לבר כמו שהמלצת ואני יושב שם ולידי, אתה
לא תאמין, יושב לא אחר מאלוה...", פתאום עצרתי. מה אני דפוק?
מי יאמין לי. האם אני בכלל מאמין לי?

הייתי באקסטזה, החזקתי בתוכי את אחד מהסודות הגדולים בעולם
ואין לי למי לספר, רציתי להתפוצץ מבפנים. לא יכולתי לנוח,
בדקתי עם אבא מתי יוצא המשחק הבא של מנצ'סטר, עוד שבוע. ניקיתי
את החדר, כשסיימתי איתו ניקיתי את הסלון, אחריו את המטבח,
כשהבית היה כולו מצוחצח ירדתי למטה לעשות קניות. אחרי זה הלכתי
לרוץ . הייתי חייב לעשות משהו, לא יכולתי לנוח. עוד שבוע. לא
יכולתי להמתין, מנצ'סטר נגד ווסטהאם. הוא אמר שהוא יהיה בפאב,
אני חייב כבר לראות אותו, רק בשביל להרגיע את עצמי שאני לא
הוזה.
הימים עברו כל כך לאט, עשיתי כל דבר אפשרי בשביל להעביר את
הזמן, ההתרגשות שאחזה בי בפנים איימה לקרוע את הבטן שלי.
ובסופו של דבר, השבוע עבר. וכך מצאתי את עצמי לובש את החולצה
של קאנטונה, זאת שסבא שלי קנה לי לבר-מצווה, והתחלתי לצעוד
לעבר הפאב, כל הסיטואציה הזכירה לי איך שהייתי ילד קטן הייתי
מתרגש לפני יום-הולדת או משהו כזה, כשאתה מחכה שההורים שלך כבר
יביאו לך את המתנה.

נכנסתי לפאב, הבר עצמו היה ריק מיושבים, היו כמה חברה ששיחקו
בשולחן הסנוקר הסמוך. התיישבתי על הבר והנהנתי לשלום לברמן
האנגלי, "הלוווו, האו אר יו פילינג?" צחק הברמן ולחץ לי את
היד. לפי המבט המחוייך שלו יכולתי להבין שהוא זוכר כמה הייתי
שיכור בפעם שעברה שנפגשנו. "הכל בסדר", אמרתי וביקשתי ממנו
להעביר לערוץ הספורט. "פוטבול אגיין?" שאל הברמן, הנהנתי
להסכמה, הברמן גלגל את עיניו והעביר לערוץ הספורט.
עוד חמש דקות והמשחק מתחיל, איפה הוא? הזמנתי לעצמי כוס בירה
והתבוננתי בהרכבים של שתי הקבוצות, "היר יו גו" אמר הברמן
והניח את הבירה על הדלפק, מבלי להוריד את עיניי מהמסך שלחתי יד
לבירה. איך שאני בא לתפוס את הכוס אני מרגיש פתאום יד אחרת
אוחזת בכוס. הבטתי מהר ימינה והנה הוא היה, יושב בשרפרף שלידי,
לבוש באותם בגדים כפי שלבש בפעם הקודמת. הוא הרים את הכוס ולקח
ממנה שלוק ואז הסתובב אליי, תוך כדי שאני מנסה לנתח כיצד לא
הרגשתי שהוא מתיישב לידי, דופק לי חיוך דבילי ואומר "היי,
מצטער על האיחור - התעכבתי בעבודה, מה קורה?".
הנה יושב לידי האיש שברא את העולם בשבע ימים והתגובה הכי
אינטלגנטית שיכולתי להוציא הייתה להסמיק כמו תיכוניסטית בת 16,
להשפיל מבטי ולמלמל "בסדר...".
פתאום קלטתי מה הוא אמר, "מה זאת אומרת עבודה? במה אתה עובד?",
שאלתי.
אלוהים הסתובב אליי, "ניהול..." הוא אמר וחייך.
"מה זאת אומרת?", שבתי ושאלתי.
"המשחק", אמר והצביע למעלה.
המשחק? מה הכוונה? ניסיתי לזרוק תגובה אינטליגנטית לאוויר: "מה
הכוונה? לנהל את העולם בשבילך זה כמו משחק?"
אלוהים הסתכל עליי במבט תמוה, שלח יד לעבר פניי וסובב אותם אל
הטלוויזיה, "המשחק. הוא התחיל".

כל הדברים שתכננתי במהלך השבוע לשאול את אלוהים ברחו ממוחי. לא
שזה משנה, אלוהים היה מרותק למסך הטלוויזיה וזה לא היה נראה
כאילו הוא הולך לפתוח בדיון פילוסופי בזמן הקרוב. מנצ'סטר שטפה
את המגרש מהתחלה, אבל היה לי קשה להתרכז וכל הזמן בהיתי
באלוהים. לבסוף אלוהים הסתכל אליי, "יאיר", "מה?" שאלתי, "תעשה
לי טובה, תפסיק לחשוב על שטויות ובמשך תשעים דקות תתרכז
במנצ'סטר, בשביל לדבר יש הפסקת מחצית". חייכתי, "אין בעיה".
תוך חמש דקות  כבר הובקע הגול הראשון, "יש! איזה גול אדיר!",
צעק אלוהים. גיחכתי במבוכה, בכל זאת זה קצת מוזר לראות את מי
שהוריד עשר מכות על מצריים מתלהב מבעיטת מספרת של אנדי קול.
מנצ'סטר כבר הבקיעה שלושה גולים והגיעה המחצית. איך שהשופט שרק
לסוף המחצית הסתובבתי במהירות לאלוהים בכוונה למצות כמה שיותר
מההפסקה של הרבע שעה. "רגע", אמר אלוהים והניח לי יד על הכתף
תוך כדי שהוא נעזר בי לרדת מהשרפרף, "לפני שאתה מתחיל לזיין את
השכל, אני חייב ללכת להשתין, בירה תמיד לוחצת לי על השלפוחית".
צחקתי, "אתה בא?" שאל אלוהים, סירבתי בנימוס, למרות שסקרן אותי
מאוד לראות מה אלוהים התקין לעצמו שם למטה.
אלוהים חזר והתיישב על השרפרף, "לפני הכל", הוא פתח ואמר, "אני
חייב להבהיר מספר דברים".
"כן?"
"את המשמעות של החיים אתה תצטרך לגלות לבד, אני לא הולך לספר
לך מה ייקרה בעתיד, כמו גם האם קיים גן-עדן והאם כל מה שבתנ"ך
זה נכון. ברור?"
"ברור", הנהנתי.
"ובכלל, חבל שנתחיל להתפלסף על כל מיני דברים כי זה אף פעם לא
ייגמר, אני בחרתי להתגלות בפניך, כי אתה נראה לי אחלה גבר
לראות איתו כדורגל, לדיונים מעמיקים על קיומיות הייתי יכול
לפנות למספיק אנשים, אל תעלב או משהו, פשוט יש מספיק הוגי-דעות
למעלה בשמיים"
"זה בסדר, לא נעלבתי", אמרתי.
"ואם כבר דיונים פילוסופיים", הוסיף אלוהים, "הייתי מעדיף לדבר
עם כמה כוסיות מהמחלקה הפילוסופית באוניברסיטה"
"מה?!", הבטתי באלוהים בפליאה.
"סתם", הוא צחק וקרץ לי, "מחצית שנייה מתחילה".

וכך בעוד שאלוהים ואני מסתכלים על המשחק ומדברים על העונה עד
כה של מנצ'סטר יונייטד, לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי על מה
שאלוהים אמר לי רק לפני כמה דקות, הוא בחר בי כדי לראות איתו
כדורגל. אני!, אני השותף של אלוהים לצפייה במשחקי כדורגל. זה
אמנם לא להיות שותף להוצאת עם ישראל ממצרים או שותף להשרדות
בעלי החיים מהמבול, אבל גם זה משהו, לא?
תוך כדי שאני מטפח לעצמי את האגו, חלוץ של ווסטהאם חותך את כל
ההגנה של מנצ'סטר, מתעתע בשוער ומבקיע גול בקלילות מביכה.
"אלוהים ישמור..." אני מסנן לעצמי בעצבים. "שאני אשמור?",
מזדעק אלוהים, "שדניס אירווין ישמור! תראה איזה חורים הוא עושה
בהגנה!".

אחרי המשחק אלוהים הזמין את שנינו לויסקי, "אין כמו ויסקי" אמר
אלוהים ושתה הכל בשלוק אחד. אני החלטתי לרדת על כוסית הויסקי
שלי בעדינות. "אתה יודע", אמרתי, "הייתי בטוח שכבר לא תגיע
וסתם דמיינתי אותך".
"נראה לך?" צהל אלוהים והוריד לי מכה על הגב, "שאני אחמיץ משחק
של מנצ'סטר".
ואז פתאום הכתה בי מחשבה, "אבל... אתה לא יודע את התוצאה
מראש?".
"לא חביבי", אני לא רוצה לדעת, אני גם לא מתערב במשחקים".
"גם כשמנצ'סטר מפסידה?", הקשיתי.
"במיוחד כשמנצ'סטר מפסידה! אתה מבין, לי יש חוק, כשאני מנסה
להריץ דת חדשה אני לא נוגע בכל מה שמתרחש סביבה".
"אההה...", הנהנתי כמבין. פתאום זה הכה בי "מה זאת אומרת דת
חדשה?!?!" שאלתי בבהלה.
"כן, בדיוק מה שאתה שומע", ענה אלוהים בעוד הוא מוריד כוסית
ויסקי נוספת. "דת חדשה, חדשה לגמרי. ניסיתי יהדות, לא כולם
קנו, הוספתי איסלאם, עדין היו משועממים, הכנסתי את הנצרות, לא
תגיד זלזלתי, נתתי את כל הנשמה שלי בנצרות, לא הלך.  אז חשבתי
אלפיים שנה מה הלאה, משהו שיתפוס את כולם, בלי הבדלים
גיאוגרפיים, משהו שיגרום לכל אחד להרגיש כאילו הוא חלק ממשהו
שבכל זאת שייך באופן מיוחד רק לו."
"אז כדורגל??? זה הפתרון?" שאלתי בפה פעור.
"כן. כדורגל. יש לך הכל שם. מסגדי ענק, מיליוני מאמינים מכל
רחבי העולם, סיפורים יותר מותחים מהתנ"ך, התעסקות בלתי פוסקת".
עיקמתי את פניי, האם אני בטוח שזה לא סתם דפוק?
"תראה", אמר והדליק סיגריה, "דוגמא פשוטה, איפה שיחק
קלינסמן?".
"גרמניה" עניתי במהירות.
"יפה, באיזה ספר ובאיזה פרק הופיע יהושפט?"
"אני... לא יודע" עניתי.
"אה-הא!" צעק אלוהים בתוכחה, "רואה?".
בהיתי באלוהים בחוסר הבנה מוחלט. "לא משנה" הפטיר, "הדבר הכי
טוב בכל העסק עם כדורגל זה שבכל יום מגיעות אליי כל כך הרבה
פניות מכל כך הרבה אנשים, שברגע אחד אמיתי, יוצאת להם בקשה כל
כך קטנה ועם זאת בעלת כל כך עוצמה, שאני אעזור להכניס כדור
מסכן לרשת מסכנה".
"אבל... איך אתה יכול להשוות מונדיאל לתנ"ך? את פלה למוחמד? את
החוכמה והידע הטמונים בדת לברוטאליות וההמוניות של הכדורגל?"
שאלתי בעצבנות, "הרי מדובר פה על מסורת והיסטוריה של אלפי
שנים, וכדורגל זה בסך הכל..."
"ספורט" השלים אלוהים. אני הנהנתי.
"עזוב, העיקר שיש משהו שמעסיק אתכם".
"מה?!" נזדעקתי.
"לא משנה, תראה אני חייב לזוז יש המון דברים שאני צריך להספיק
היום, יש לי שיפוצים במשרד, נפגש שבוע הבא?"
"ברור", גיחכתי, "מנצ'סטר מול ליברפול בגביע". אלוהים נפרד
ממני לשלום ויצא מהבר.

העונה הנפלאה של מנצ'סטר המשיכה לזרום והמסע לעבר שלושת התארים
נהיה יותר ויותר מציאותי. בשבוע אחרי, מצאתי עבודה טובה בתור
מדריך במעבדה באוניברסיטה ונתתי שיעורי מעבדה לסטודנטים לתואר
ראשון, מנצ'סטר ניצחה את ליברפול עם שני גולים בתוספת הזמן
ועלתה לחצי גמר הגביע האנגלי.
דברים החלו להסתדר, הכרתי סטודנטית חמודה ויפה במעבדה והתחלנו
לצאת, אני ואלוהים המשכנו לדבר על כדורגל, על החיים, על נשים
ועל הסיכוי שיש למנצ'סטר לקחת את האליפות.
וכך זרמו חיי לאיטם, משבוע לשבוע נפגש בפאב עם אלוהים, רואים
משחק, שותים ומדברים על שטויות. מנצ'סטר מפרקת את נוטינגהאם
פורסט עם שמונה שערים,  אלוהים מספר לי על הרגע בו הוא המציא
את האהבה.
מנצ'סטר מנצחת את אינטר ברבע גמר ליגת האלופות, אני ואלוהים
מתווכחים האם האמנתי בו לפני שנפגשנו.
מנצ'סטר משחקת מול ארסנל בחצי גמר גביע, דקה תשעים, שוויון,
פנדל לארסנל, שמייכל הודף, כעבור חצי שעה גיגס עובר את כל
שחקני ארסנל ומשחיל גול שמעלה את יונייטד לגמר הגביע האנגלי,
אלוהים כל כך שיכור שהוא נעמד על השרפרף וצורח: "יש
אלוהים!!!", לאחר מכן הוא מספר לי על הועדה בגן-עדן שנותנת
שמות לכל דבר שנוצר.
יובנטוס מובילה 2-0 בחצי גמר ליגת האלופות, בעוד אלוהים ואני
כוססים ציפורניים, מנצ'סטר עושה מהפך מדהים,מנצחת 3-2, ועולה
לגמר ליגת האלופות. אלוהים מספר לי על הפדיחה שמשה איבד את
לוחות הברית והם היו צריכים להמציא תירוץ בשביל לעכב את עם
ישראל.
אליפות הליגה. אנדי קול מקפיץ מעל שוער טוטנהאם את גול הניצחון
וגול האליפות. אנחנו צבועים באדום רוקדים בבר עד כלות
נשמותינו.  אלוהים צוחק ואומר לי שמאז עקדת יצחק הוא לא נהנה
כל כך.
גמר הגביע האנגלי, מנצ'סטר מטיילת בקלילות וגוברת על ניוקאסל
ומנצחת שתיים אפס, יש כבר שתי תארים למנצ'סטר העונה, אם הם
מנצחים את גמר ליגת האלופות מול באיירן מינכן הם עושים את
הבלתי יאומן - שלושה תארים בעונה אחת! הסכמנו ביננו שזה הדבר
הכי מרגש מאז היום השלישי בבריאת העולם.
הבוקר של ה-26 למאי של אותה שנה לא היה בוקר רגיל. הרגשה
מוזרה. הרגשתי מרוחק, מרחף מעל כולם. לקחתי חופש מהעבודה,
הלכתי לים, הקיץ כבר בפתח. היום זה היום, היום מנצ'סטר משחקת
מול באיירן מינכן - גמר ליגת האלופות. בבית, הכל כבר היה מוכן,
החולצה של קאנטונה, הצעיף מהטיול של הבר-מצווה, הכובע שפילחתי
לדני, אפילו גרביים של מנצ'סטר היו לי.

התבוננתי בבחור ששיחק עם הכלב שלו על שפת הים, קול מוכר
מאחוריי הפריע לי, "אכפת לך אם אתיישב?".
חייכתי וזזתי טיפה הצידה, מי אני שאסרב לאלוהים? "תודה", אמר
אלוהים והתיישב על המגבת שלי.
"נו... אתה מוכן להיום?" שאלתי.
"כן, אני לא מפסיק לחשוב על זה במשך שבוע, אני פקעת עצבים"
"גם אני", הודיתי, "צריך לתפוס מקום מוקדם בפאב, שנשב קרוב
לטלויזיה"
"אין צורך" אמר אלוהים, "אני לא הולך לפאב"
"מה?!?!" הזדעקתי, "אל תגיד לי שאתה לא בא היום לפאב"
"אני לא בא", חתך בהחלטיות, "וגם אתה לא", הוא הוציא מעטפה
מהתיק והגיש לי אותה. לא הבנתי באותו רגע מה הוא רוצה, קרעתי
את המעטפה בזהירות. "תראה", אמר אלוהים בעודי קורע את המעטפה,
"תמיד הרגשתי קצת לא נעים שחזרת מברצלונה רק בשביל שישברו לך
את הלב, אז החלטתי..."
"אני לא מאמין..." מלמלתי... בידיי היו שני כרטיסי טיסה
לברצלונה, לטיסה שיוצאת עוד שעתיים.
"כן" חייך אלוהים "החלטתי להחזיר אותך היום", שנהיה קצת יותר
קרובים למשחק.
"יא אללה, למה לא אמרת לי קודם, היינו קונים כבר כרטיסים
למשחק"
"תראה", אמר אלוהים, "יש דברים שאפילו אלוהים לא יכול לעשות.
הכרטיסים למשחק נמכרו כבר לפני חודשים".
"כן אה..." אמרתי בעודי בוהה בזוג הכרטיסים, בוחן כל פרט.
"מזל שהאלוהים הזה חושב מראש", אמר אלוהים והושיט יד לכיסו.
"לא..." מלמלתי בעוד עיניי נפערו...
"כן" השיב אלוהים והגיש לעברי שתי פיסות נייר.
"לא... לא יתכן...", תלשתי את פיסות הנייר מידיו.
"כן" חייך אלוהים בתוכחה.
על הכרטיסים, באותיות מודגשות, היה רשום: 26 במאי, שעה 20:00,
אצטדיון קמפ-נואו, גמר ליגת האלופות, מנצ'סטר יונייטד נגד
באיירן מינכן.
"אתה... אתה ענק... אתה מלך... אתה אדיר... אתה... אתה..."
"אלוהים?"
"כן!!!" שאגתי בהתרגשות ותפסתי את אלוהים כאילו שקל שני גרם
והנחתי אותו על כתפי והתחלתי מתרוצץ בחוף הים כמו מטורף.
"תוריד אותי, משוגע!" צעק אלוהים, "כדאי להתחיל להתארגן, יש
לנו שעתיים לטיסה".

כל הדרך הביתה ניסיתי לתפוס את דני, שוב ושוב ענתה לי המזכירה
שלו. השארתי לו אולי עשר הודעות בטלפון, הוא היה כורת את ידו
השמאלית בשביל להתחלף איתי. ארזתי תיק קטן ובו כל הציוד
המנצ'סטרי שלי ותפסתי מונית לשדה התעופה, כל הדרך חשבתי על כמה
מצחיק הגורל, הנה אני שוב בדרכי לברצלונה, ממשיך את מה שהפסקתי
לפני חמישה חודשים, כמה השתנתי מאז.
כשהגעתי לשדה לא מצאתי את אלוהים, החלטתי לעלות ולחכות לו
בדיוטי-פרי, כשעברתי את בקרת הדרכונים, ראיתי את אלוהים עם
עגלה מלאה בפקאטים של סיגריות ובקבוקי וויסקי. "בואנה... זה
ממש זול פה..." אמר אלוהי בהתלהבות, "אם הייתי יודע, הייתי טס
לפני", "מה? אף פעם לא טסת?" שאלתי, "לא, אף פעם לא הייתי צריך
לטוס..."
רגע לפני שעליתי למטוס ניסיתי שוב לתפוס את דני, אך ללא הועיל.
התקשרתי לאבא שלי והודעתי לו שאני טס לברצלונה, הוא כמעט חטף
התקף לב, התחיל לקלל אותי על כך שלא לקחתי אותו איתי. אמרתי לו
שאעדכן אותו משם וניתקתי. הרגשה עילאית הציפה אותי מחדש.
הטיסה הייתה בסדר, אלוהים קצת התרגש והתבונן בעצבנות בחלון
במשך כל הנסיעה, אבל הוא נרגע שהגישו לו שתייה ובוטנים. בנחיתה
הוא תפס לי בעצבנות את היד וכמעט תלש לי אותה מהגוף.

ברצלונה הייתה מוצפת גרמנים ואנגלים, כל אחד מתחרה בשני מי
משתכר יותר לפני המשחק. אני ואלוהים התיישבנו בפאב קטן קרוב
לאצטדיון, לתדלק את עצמנו באלכוהול, שנינו היינו אדומים מכף
רגל ועד ראש.
התחלנו לצעוד לעבר קמפ-נואו, מצטרפים לשורה של אוהדים אדומים,
רגע לפני שנכנסנו בשער, קלטה עיני טלפון ציבורי, "חכה רגע"
צעקתי לאלוהים, "אני חייב להתקשר", צעדתי במהירות לעבר הטלפון,
חייגתי שוב לדני, המכשיר היה סגור. מסכן, חשבתי לעצמי, אני
בקמפ-נואו והוא בטח שוכב במארב, קפוא לגמרי.
"יאללה!", צעק אלוהים וקטע את מחשבותיי, "אתה לרוצה להכנס לפני
שהמשחק נגמר?".
בדרך פנימה הייתי כבר באקסטזה, הזוי מהתרגשות, צבעים, צלילים,
וריחות התערבבו אחד עם השני, נעו כל אחד בקצבו, הכל זז יותר
מדי מהר, או יותר מדי לאט, הכל נראה הזוי מדיי. אני בברצלונה,
בגמר ליגת האלופות, מנצ'סטר משחקת, וכל זה אני רואה עם לא אחר
מאלוהים!
הפוקוס חזר אליי שעברנו את כל מנהרות הבטון והגענו לאצטדיון
עצמו, אור עצום הקיף אותי והצבעים והקולות שוב השתלבו ביחד,
שאגת הקהל היממה אותי, אלפי אנגלים אדומים צועקים "יונייטד!".
במהרה הצטרפנו גם אני ואלוהים לצעקות בהפגנת מבטא מנצ'סטרי
רהוט.
המשחק התחיל. המתח אכל אותי מבפנים, כל נגיעה בכדור על ידי
שחקני מנצ'סטר הקפיצה את דפיקות לבי, כל נגיעה של שחקני באיירן
החסירה את אותם פעימות.
בדקה ה-6 נשרקה עבירה לטובת באיירן. באסלר ניגש לבעוט את
הכדור, חומה של שחקני מנצ'סטר נאספה בקו ה-16. "יש לי הרגשה לא
טובה", מלמל אלוהים. באסלר בועט את הכדור, הכדור משפשף את
החומה, ונוחת ברשת.
1 - 0 לבאיירן מינכן.
שאגה בקהל, כל שחקני באיירן עטים על באסלר. אני מרגיש כאילו
אני מזדקן בין רגע בעשרים שנה. אלוהים עומד המום, לא מזיז שריר
בתווי פניו. לא האמנו, כל כך מוקדם וכבר יונייטד בפיגור.
המשחק התחדש, טיפה של אמונה חדרה לליבנו. לא הייתה לה הרבה
הצדקה, שחקני יונייטד לא הצליחו לארגן שתי מסירות פשוטות, הם
שיחקו כל-כך נוראי שכבר קיוויתי שתגיע ההפסקה.

בהפסקת המחצית התקיפה אותי תחושה מוזרה, הרגשתי שאני חייב לדבר
עם דני, שאם אני אדבר איתו עכשיו יונייטד, עולה למגרש במחצית
השנייה כאריות, "לאן אתה הולך?" שאל אלוהים, שעוד לא התגבר על
הגול הגרמני, "אני הולך למצוא טלפון ציבורי" אמרתי והחלתי לפלס
את דרכי החוצה, משום מה אלוהים הסתכל אליי בארשת פנים קפואה,
שהזכירה במקצת את השניות הראשונות לאחר הגול של באיירן.
הגעתי לטלפון ציבורי וחייגתי לסלולרי של דני, קיוויתי שאולי
הוא פתח אותו, בצד השני נשמע צליל חיוג, "יש!" סיננתי לעצמי,
"הלו" נשמע קול בשפופרת, "הלו, דני!" צעקתי בהתרגשות.
"לא, יאיר, זה אבא"
"אבא? מה? דני בבית?"
"לא בדיוק..." גמגם אבא. תחושה לא טובה הציפה אותי.
"אבא, מה קרה?"
"דני... הוא... היה מארב... לא יודעים מה קרה..."
"אבא..." התחלחלתי, "איפה דני, מה קרה?"
"הוא נפצע, עוד לא יודעים כמה קשה, אנחנו פה בבית חולים...
יאיר, אני צריך להכנס פנימה תתקשר עוד חצי שעה..."
קליק.
החזקתי את השפופרת ביד. כולי הייתי קפוא. הייתי בשוק. בגלל זה
הוא לא ענה. בגלל זה אלוהים קפא שאמרתי שאני מתקשר הביתה. הוא
ידע כבר מה קרה.
התקשרתי שוב, לא ענו לי.
החלטתי לצאת ולהתקשר שוב עוד עשרים דקות שהרוחות יירגעו קצת.
צעדתי בחזרה למושב שלי, המשחק עמד להתחדש. אלוהים הביט בי במבט
דואג. "אתה... בסדר?", התיישבתי בכיסא מבלי לענות. הוא התיישב
והניח את ידו על כתפי, "אני מצטער" הוא אמר.
"הוא... הוא מת?" שאלתי בעוד דמעות חונקות את גרוני.
"לא, הוא רק פצוע", הוא ענה.
"והוא, הולך לצאת מזה?"
"אני... אני לא כל-כך יודע, זה תלוי בהרבה דברים"
הישרתי מבט אל אלוהים, "ידעת שזה יקרה?" שאלתי בקרירות.
אלוהים לקח נשימה ארוכה, "כן. לא. תראה, זה לא כזה פשוט
להסביר"
"תנסה" הפטרתי.
"אני... אני לא יכול"
קמתי מהכיסא והתחלתי ללכת לכיוון הטלפון הציבורי. "זה לא
יעזור" צעק אלוהים "הם לא יענו לך עכשיו, סמוך עליי, שב, חכה
קצת זמן, בבקשה"
התיישבתי בעצבנות בחזרה במושב. טמנתי את ראשי בין ברכי ועצמתי
את עיניי. הרגשתי כל כך חסר אונים, כל כך רציתי להיות בחיק
משפחתי ברגע זה. ראשי כאב והסתחרר.
מהקולות שמסביבי הבנתי שהמשחק המשיך, לא היה לי כוח ורצון
להסתכל על המשחק. מדי פעם שמעתי את אלוהים קורא קריאות עידוד
או אכזבה. כעסתי עליו, למה הוא הביא אותי למשחק אם הוא ידע שזה
מה שיקרה?
למה הוא לא מספר לי מה קורה, מה יקרה?
הרמתי את עיניי באינסטקטיביות כאשר שמעתי שאגה של אכזבה מהקהל,
ראיתי בשידור חוזר במסך ענק שהיה באצטדיון שבאיירן כמעט וכבשו
עוד גול ורק הקורה מנעה מהם. אלוהים טמן את ראשו בכפות ידיו
באכזבה.
המשכתי לבהות במשחק בחוסר רצון, אולי מאינרציה. מנצ'סטר עדיין
שיחקו גרוע, לא שהיה לי אכפת, כל הזמן חשבתי על דני וקיוויתי
שהכל יסתדר, התחלתי להתפלל שהוא ייצא מזה.
שאגה נוספת עוררה אותי ממחשבותיי, יאנקר, החלוץ הגרמני, בעט
מספרת למשקוף. פתאום קלטתי, אני לא צריך להתפלל, הוא נמצא פה,
לידי.
קמתי ממושבי, אלוהים היה מתוח כמו קפיץ וכסס את ציפורניו.
"תגרום לו להחלים" אמרתי, אלוהים עצם את עיניו, על פניו ניכר
שהוא קיווה שלא אגיד את זה. "אני... לא יכול, זה לא עובד ככה"
הוא גמגם.
"למה?" הקשיתי, "אתה הרי אלוהים, לא?"
"יאיר, דברים לא עובדים ככה"
ראשי התפוצץ מעצבים, הרגשתי איך אני נהיה אדום בפנים, רעדתי
מכעס, "למה אתה חייב להקשות עלינו? למה היית חייב לפצוע אותו?
מה הוא עשה לך רע?", התחלתי לבכות תוך כדי דיבור.
"הוא לא עשה לי שום דבר רע, לא אני פצעתי אותו", ענה אלוהים
בטון של בהלה.
"אז מי פצע אותו? מי החליט לפצוע אותו?"
"אין מי שמחליט", התגונן אלוהים, "אני לא יכול להסביר לך, אתה
לא תבין"
"אתה לא מבין!" צרחתי. הקהל מסביבי השתתק. "אתה לא מבין!, למה
אתה צריך להפוך את החיים לכאלו מסובכים, למה אתה חייב ליצור כל
כך רע בעולם?"
"רוע?!" הזדעק אלוהים, "אני לא יוצר רוע!"
"אתה כן יוצר רוע" צעקתי בחזרה, "רוע, מחלות, אסונות, מוות,
שנאה! את כולם אתה יצרת, למה לא יכלת ליצור לנו חיים קטנים
ומאושרים, למה כולם חייבים לסבול"
"אתה... לא תבין... זו לא אשמתי... אני לא רציתי שזה יהיה
ככה"
"אשמתו של מי זה?" התרסתי.
"של... אני לא יכול..." אמר אלוהים בנואשות.
"עזוב", קמתי מכיסאי והתחלתי לצעוד החוצה. אלוהים עמד ולא אמר
מילה.
הגעתי לטלפון הציבורי, ידיי כל כך רעדו שחייגתי כמה פעמים מספר
שגוי. צלצלתי לטלפון של אבא, כל שניה נמשכה כמו נצח. לבסוף אבא
ענה, "יאיר, הוא בסדר, אנחנו פה לידו", תחושה של הקלה הציפה
אותי, התחלתי להזיל דמעות בשקט, ביקשתי לדבר עם דני. "הוא צריך
לנוח", אמר אבא, "תתקשר יותר מאוחר". קולות נשמעו מאחורה,
שמעתי את אמא מתווכחת ברקע, לפתע נשמעו כמה רעשים לא מובנים
בטלפון וקול צרח לי מהצד השני "המשחק נגמר?".
"דני..." נאנחתי בהקלה.
"המשחק נגמר?" התעקש דני.
"לא, 1-0 לבאיירן"
"עוד כמה זמן יש?"
"אני... לא יודע... לא הייתי מרוכז כל-כך..."
"תקשיב לי ותקשיב טוב!" התרעם דני, "עוד שניה אני יורה בך,
תחזור מיד לאצטדיון ותתקשר אליי איך שהכל נגמר וחסר לך
שמנצ'סטר לא מנצחים"
"בסדר, בסדר...", צחקתי, "אתה בסדר? איפה נפגעת?" שאלתי.
"טוס למשחק!!!" צעק דני וניתק את השיחה.
הנחתי את השפופרת במקומה, נשמתי לרווחה, הרגשתי כאילו אני נושם
אויר הרים צלול. "אוווווווווויייייי...", שאגה אדירה נשמעה
אדירה מהאצטדיון. פתאום התעשתי, י'דפוק! אתה מחמיץ משחק של
מנצ'סטר!
טסתי בריצה למושב, אלוהים לא היה שם. עדיין 1-0 לבאיירן, עוד
חמש דקות לסיום.
התחלתי לסקור את הקהל ולחפש את אלוהים, אולי הוא עבר מקום, אך
ללא הועיל. נגיחה של ראיין גיגס למרכז השער קטעה את חיפושיי,
החלטתי שאני לא מנתק יותר מגע עין עם הכדור.
השניות התקדמו במהירות, מנצ'סטר החלה ללחוץ וללחוץ, אבל שום
דבר לא יצא מזה, הסתכלתי בשעון המשחק. דקה 90. "נו..." מלמלתי
בעצבנות "תבקיעו כבר". השופט הוסיף שלוש דקות תוספת זמן.
מאחורי שמעתי מישהו אומר שגם דאבל זה בסדר גמור.
כדור קרן של מנצ'סטר. בקהאם ניגש לבעוט, מזווית העין אני רואה
ששמייכל עולה להתקיף גם. בקהאם מרים את הכדור, שמייכל נוגח,
דוויט יורק מנסה לבעוט, שחקן של באיירן מרחיק, גיגס בועט...
הכדור מגיע לשרינגהאם, מטר מהשער, נו... זה נכנס פנימה! גול!!!
גווווללללללללל!!!
לא האמנתי, התחלתי לקפוץ על אנשים, הרעש היה מחריש אזניים, לא
האמנתי שהצלחנו להשוות, יש עוד סיכוי.
התחלתי לתור במבטי שוב את אלוהים, שפתאום כולם נעמדו והתחילו
לשאוג, הסתכלתי למגרש, עוד קרן לטובת מנצ'סטר! בקהאם ניגש אל
הכדור, לא יכולתי לשמוע את עצמי חושב מרוב הצרחות מסביבי.
נזכרתי שאלוהים אמר לי שהוא לא מתערב במשחקי כדורגל, אבל
הרגשתי את זה בוער בכל עצמותיי, הם הולכים להבקיע שוב.
בקהאם הרים את הכדור, הכל נע באיטיות, שרינגהאם התרומם גבוה,
נגח את הכדור למטה, סולשיאר הרים את הרגל והכדור ניתז ממנה
לרשת העליונה. 2-1 למנצ'סטר.
יש רגעים שאדם זוכר למשך כל חייו כיצד הוא הרגיש בהם. הדקה
ה-93 באותו משחק בברצלונה, היא אחת מאותם רגעים. הרמתי את ידי
לשמיים, נפלתי על ברכיי, וצעקתי. הרגשתי כאילו קיימת בתוכי
אנרגיה שמזיזה הרים, כאילו בוקעת ממני הילה זוהרת, כאילו אני
האדם היחידי כרגע בעולם. צרחתי כל כך חזק ועם זאת לא יצא שום
קול ממיתרי גרוני. מעולם לא חוויתי אושר כה מרוכז בשניות כה
מעטות.


איך שנחתתי, נסעתי לבית החולים, אז התברר לי שדני נפצע ברגלו
מכדור. לא שזה היה אכפת לו, הוא רצה לשמוע כל פרט ופרט על
המשחק. זה לקח לו כמה חודשים, אבל הוא החלים בסופו של דבר.
את החיוך שהיה מרוח לי על הפנים, לא הצליחו להוריד במשך חודש.
אחרי כמה שבועות בארץ נסעתי לאנגליה לכמה חודשים עד שהתחלתי
ללמוד מחדש. אפילו הספקתי ללכת למשחק של מנצ'סטר בעונה החדשה.
לא ראיתי את אלוהים מאז אותו לילה בברצלונה, יוצא לי הרבה
לחשוב על אותו לילה מוזר. לא סיפרתי לאף אחד, עם מי נסעתי ומה
קרה. לא חשבתי שמישהו יאמין לי . לפעמים אני חושב שדמיינתי את
הכל, מדי פעם אני עוד עובר בפאב ברחוב גורדון, לראות אולי הוא
שם, אפילו הברמן בפאב לא זוכר שישבתי עם מישהו לראות משחקים כל
שבוע.
בהתחלה מאוד הטרידה אותי המחשבה האם הוא חרג ממנהגו? האם באותו
לילה הוא החליט לשבור את חוקיו ולהשפיע על המשחק? אני מניח
שלעולם לא אדע. לא כל כך אכפת לי לעמן האמת.