א.
אני רוצה להשמיע צלצול ליד אוזנך.
לשמוע את יקיצתך.
את הבל קולך על הפומית.
את קולך התמה. המבקש להבין
איפה? מי זה? מהי השעה? למה!

ב.
אני אוהב את הדקות הראשונות.
את אוושת שערך. אנחתך.
את קרקוש המכשיר. האוזניה. המטען. העכבר. ועוד כל מיני חיות.
את כולן את מחברת למכשיר.
באצבעותייך. הנאות.

ג.
למדתי להאזין לנימת קולך.
לטרוניה. להאשמה.
למילים הנוזפות:
מה אתה רוצה?
למילה המתמשכת: דייייייייייייי

ד.
אינך יודעת מה אני חושב
ברגעים בהם אינך ליד אוזני.
שבוע אמרת. שבוע לא אכנס. אתאפק.  
אני רוצה להתנזר. להפסיק.
ואני הבינותי. אני מפריע.
מטרד. הורס שינה. יוצר בלבול.
חבל לי. נורא.

ה.
אינך יודעת כמה אני כמה
(שתי מילים זהות וכה שונות: כמה אני כמה...)
לראותך. להאזין לקולך. לצחוקך. יפתי.
אינך יודעת כמה אני חפץ לגעת בשפתייך.
לחוש את שינייך. את לשונך.
את כף ידך. את בדל אוזנך.
עם העגיל. הכואב.
ואינך מתירה לי. חמדתי.

ו.
אני רוצה לחולל צלצול אל תוך חלומך.
שם אני ואת טורפים אצבעות, ידיים, ועוד רכיבים.
ואת יוקדת, גונחת, הומה כמו יונה. דקות של עדנה.
ולבסוף מתמוגגת בדמעות. מורטת את שער ראשך
הרטוב, הדבוק לפנייך.
עוד רגע קט ותאמרי לי את המילים שאני חפץ לשמוע.
עוד מעט קט. כמעט.
ואז. התעוררת. הצלצול. אחזת במכשיר ומלמלת
מה אתה רוצה...
והקסם, התפוגג.

31.10.2003