למה הכל אצלי צריך להיות מוגדר במילים?
מה רע לי בחוויות, הן לא מספיקות. הן לא מספקות לייתר דיוק
שאני צריך להבהיר לעצמי מה אני מרגיש, חושב ושות'. הכל צריך
להיכנס למסגרת, הגדרה. אני עבד של עצמי במובן מסויים, אני עבד
לנורמות הסביבתיות, הכל חייב להיות ברור ומוגדר, אחרת הוא מסיס
ולא שווה כלום, לרגשות אין אחיזה בעולם אם הן לא מוסברות לפחות
בהגדרה כללית, שמח, עצוב, טוב, רע. הכול בניגודים חדים, או
שאפשר לנסות לשלב, קצת טוב וקצת רע, אבל אז יש איזה אידיוט
שחייב לשאול, מה יותר ? טוב או רע. מאיפה האידיוטיות הזאת
נולדה, מה המחסום המנטאלי שמונע ממנו להבין רגשות, אולי זה
איזה שהוא מנגנון הגנה שמונע ממנו להיפגע, אבל הוא גם מונע
ממנו להשתחרר כשאנחנו רוצים, כי כל כך התרגלנו להגדיר הכל
במילים שגם כשאנחנו רוצים אנחנו לא יכולים. המילים הפכו אותנו
לבקבוק עם שד שאי אפשר לשחרר, מבחוץ אפשר לפעמים לראות, וגם זה
לא כולם, אלא רק אלו שבאמת רוצים ומנסים, אלא שרגילים להסתכל
בבקבוקים, והפכנו את המילים לשדים חסרי רוח, הן ריקות כל כך עד
שכבר אין להם ממשות כשלעצמם, אלא כל אחד חופשי להבין אותם לפי
ההקשרים שהוא בוחר לייחס להן, הן איבדו מזמן את המטרה שלהן,
לגשר בין אנשים, לאפשר הבנה, הן נתנו לנו יכולת לחיות אחד לצד
השני בלי שום חציצה, וגם בלי שום שיתוף אמיתי.