הבידך שלפת
החרב מהסלע?

הבקולך השרת
את הנבואה?

אמרי כעת ילדה
-"שלום"

יתכן שלא נתראה
עוד לעולם.

אהבתי אליך
כאש - מהולה הייתה

בחרטות כנים
נוטפי דמעה,

עולם שלם של דמיונות,
עוצמת הניצחון,

היו שם במרחק ,
של הושטת כף יד.

חפשי לשווא שוב במראה
את השתקפות דמותך.

היטב הרגשנו שנינו,
שנשמתך כבר נלקחה.

עוד יום חורפי,
חלף עבר לו.

אהובך בן האלמוות,
הלך אל תוך האפלה.

ומלכותך האדירה,
אשר כהר עמדה,

כמו סלע
בבריכת דמים.

הלהב - בידייך,
ואת שוב אבודה!

הלהבות יוקדות אלעל,
בהינף כנפי הרוח הצפונית,

בעבור השקר שעודנו חי,
בעבור אש-התמיד אשר כבתה.

מיהו שגנב ליבך?
מיהו שברוחו הרקיד,

נרות סגולים
אל מול חשכת האפלה?

לא קל לחיות
עם נטיות ליבנו,

המוכרים לנו
כל כך.

לפנות בכל אותן
פניות בדרך,

ולהתחרט מיד אחרי
שאנו מגלים

שכה היטב ידענו
מה ממתין שם - מעבר לפינה

אהובה
זכרי את שמי!

הוא נישא
בפי כל חי!

בוער כמו ענן
באור שקיעה.

זכרי את שמי
ואת עיניי!

נשוב וניפגש
מדי גילגול, מדי שנה.

מעבר להבלי הגוף הזה,
מעבר לחיים,

תחיה לעד,
עוצמת הנשמה.

האמיני בכתבים!
בקוראים, בחוזים וידעונים,

כי זו איננה רק
נבואה שבורה.