חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וכלום לא קרה. שום דבר. סתיו אמרה לי
שגם שום דבר לא יקרה. הבטתי בה מבולבל. לא הבנתי מה אמור היה
לקרות. לדעתי גם היא לא ידעה, אבל סתיו היא לא מהאנשים שיודו
שהם לא יודעים. התחלתי לבעוט בחול והוא נכנס לסנדל ובין
האצבעות. הרמתי את הראש וגיליתי שהחוף ריק ואין אפילו כוסית
אחת לרפואה. לא שזה היה עוזר לי כשסתיו עומדת לידי עם סיגריה
לא דלוקה שמוטה לה מהשפתיים. היה לה שיער בלונדיני מחומצן וחלק
שמגיע עד האוזניים, והיא השטיחה אותו עם ג'ל הצידה ונראתה הכי
כלה בעולם עם משקפי שמש והג'ינס הקצרצר שלה, שכשהיה עוד ארוך
היה שלי.  שאלתי אותה אם היא לא רוצה אש, היא ענתה לי שסיגריות
זה לא בריא זה יכול להרוג אותה ואם ככה חברים מתנהגים אז שאני
אמות שבע מיתות משונות אמן. בנאדם רגיל היה חושב שהיא צוחקת.
אני ידעתי שלא. היא באמת רצתה שאני אמות. חשבתי מה יכולות
להיות שבע המיתות המשונות שלהן היא התכוונה. לא כל-כך רציתי
לברר את זה אבל עשיתי זאת. היא החטיפה לי את הסטירה של החיים,
על האוזן. היא אמרה לי שמה פתאום אני שואל דברים כאלה, אתה לא
בנאדם אתה, סתם חתיכת חרא שצפה בשירותים כימיים. אם היית אפילו
חצי אז היית יודע שזו סתם צורת ביטוי וחוץ מזה איך אפשר למות
שבע פעמים אם כבר בפעם הראשונה אתה מת באופן מוחלט. לא שמעתי
כלום חוץ מצליל אחד מונוטוני בראש. הסתכלתי עליה המום. בשביל
מה היא הייתה צריכה לדפוק לי כזאת מכה? בחיים לא ראיתי אותה
ככה. היא חזרה להישען על חומת הכורכר. תביא לי אש. היא ביקשה.
אש, אש! מה כל כך קשה להבין? מה אתה חרש?   היא עצבנית. כדאי
להרגיע אותה. הוצאתי מצית והדלקתי לה את הסיגריה. את העשן
הסמיך והלבן היא נשפה בהקלה. אני נחנקתי.   עוד מכה, הפעם על
הגב, הוציאה אותי משיווי משקל ונפלתי  אל החול החם.  את הצחוק
המידבק שלה בקושי שמעתי מעבר לצפצוף המעצבן שעוד נשאר מהסטירה
הקודמת.   כל מה שרציתי עכשיו זה לחזור לדירה ולעשות מקלחת
ארוכה ארוכה, ולשטוף את  הזיעה והחול שהתאחדו נגדי, לחפוף את
השיער ולהוציא את החול מהאוזן שהקשה עלי את השמיעה  עוד יותר.

קמתי. נמאס לי לחכות, אמרתי לסתיו, שהסתכלה עלי פתאום, אני
הולך.  למי חיכית? היא שאלה אותי כאילו לא ידעה למה אני עומד
לידה כבר שעה וחצי.  עכשיו זה היה התור שלי להכניס לה סטירה
מצלצלת בפרצוף. נשבר לי ממנה. במשך החמש שנים שאני מכיר אותו
היחסים הסדיסטיים שכפתה עלי לא השתנו. כשהיא נפרדה ממני
(זרקה, תקעה סכין בגב, זה אותו הדבר בשבילה) שאלה אותי למה אני
מצפה, בסוף תמיד נפרדים ועדיף לעשות את זה עכשיו כשעוד יש
בינינו אהבה והיא יכולה לסבול אותי בתור ידיד.  לא רציתי להיות
ידיד אבל ההחלטה הייתה שלה, ואני רק רציתי לנשק אותה, להוכיח
לה  שאנחנו נועדנו להיות ביחד. לא עשיתי זאת.  חיכיתי רק
בשבילה על החוף המזוין הזה, שעה וחצי על חוף חם ומסריח, שאין
בו אף אחד,  אף כוסית, כי נגמר החופש והסיכוי היחיד שהיה לי
להשיג זיון כאן זה מהזונות שהמשטרה העבירה מחוף תל-ברוך, ולא
ידעתי אפילו למה חיכיתי בהנחה שהיא זאת שיודעת.       אבל היא
לא ידעה ואני, שעכשיו היה לי ברור שהיא גם לא תגיד או תעשה שום
דבר שיגרום לי להישאר, לבשתי עלי את החולצה וירדתי מחומת
הכורכר הקטנה שהפרידה בין חוף הים לרחוב הירקון. נהיה קריר,
והיא הסכימה איתי, כבר נגמר הקיץ.  אני חוזר לדירה, אמרתי לה,
נראה לי שהשקיעה תהיה יפה יותר משם.