אחרי עידנים שתר אחר ייעודו, הגיע צווארו סוף כל סוף לנחלה -
החבל. היה זה אחד הרגעים המזככים עלי אדמות, או לפחות בחייו.
חבל הקש נכרך סביבו כאילו היה זה מחול. הסיבים הטווים זה בזה
נערמו יחדיו במנגינה חרישית. הכל פעלו בהרמוניה מתוזמרת
ומדויקת. אפילו בשיגיונותיו הפרועים ביותר לא תאר חסד מופלא
יותר שיעשה עמו. שנים על גבי שנים בקש להינשל מכובד חיים זה
אשר חובר אליו. היכן שלא שם פעמיו, זה תמיד היה בעקבותיו. לעד
נאלץ לסבול את צחנת הקיום המתמשך של אותו חסר תכלית. רק סיום
אחר היה עולה על זה הנוכחי - אילו היה אדונו נתפס בידי אחד
קניבל, אשר ניסר את כל חלקיו (למעט הוא עצמו) וכך היה חופשי
מתהלך לו בארץ. לא היה שם נפשו למביעים סלידה מיצור חסר גפיים
זה, על שום שידע כי נפשו שלמה פי כמה מנפשם של אלו. אך כל זאת
רק פרי דמיון והוא את שלו קיבל. והלך לישון עם המתים.