בשלב מסויים של השיחה, אחרי שנתתי לה קצת להתבשל במיץ של עצמה
ואחרי כמה נסיונות כושלים מצידה להתגבר על השתיקה ולשפוך את מה
שהיה לה, הבנתי שהיא קצת מתקשה - אולי זאת הפעם הראשונה שלה -
אז ניסיתי לעזור לה. כזה בנאדם אני. עוזר לאנשים. "את כבר לא
רוצה להיות חברה שלי" אמרתי כדי להפיג את המבוכה הקלה שהשתררה.
"כן, וגם זה. תודה" היא הגיבה באי נעימות מסויימת. "שטויות",
בלעתי קצת רוק, "קטן עלי". שלא יהיו אי הבנות. אני לא דביל ולא
מזוכיסט, פשוט יש לי כבר דז'ה וו מכל הפעמים ששמעתי את המשפט
הזה על כל הוריאציות שלו, אז הפעם החלטתי מה שנקרא, להקדים
תרופה למכה ולהרוג את הציפור בעודה על העץ, או מה שזה לא
יהיה.

אני מכיר בעל-פה את הנוסח המקוצר של הטקסט וכמעט לגמרי בעל-פה
את הנוסח המלא שלו, גם לפי עדות אשכנז וגם לפי עדות המזרח. אני
יכול לדקלם אותו בעיניים סגורות משפט למשפט מילה במילה. על פי
רוב הוא כולל הקדמה כלשהי, שנותנת סקירה קצרה על הרקע שהביא
לסיטואציה, ובאה במקור כדי לרכך, אבל מה שהיא בעצם עושה זה
להכניס לפאניקה את השומע, בעיקר כשיש לו ניסיון קטן ברגעים
כגון זה. במסגרת אותה הסקירה מופיעים לעיתים שמות של אנשים
מוכרים למחצה, רמזים מטרימים לגבי המשך השיחה וכן מוטיבים
שיחזרו במהלכה. הנזרק המנוסה ידע לזהות אותם ולשים את האצבע על
המקומות שהם יופיעו בגוף המרכזי של השיחה ובסיומה, עוד לפני
שהם אכן יאמרו. נכון שבהקדמה, השמות והאירועים משתנים ממקרה
למקרה בהתאם למטען שכל אחד מביא איתו מהבית, אבל התבנית היא
אותה תבנית.

בעיקרי הדברים, לעומת זאת, הדמיון בין שיחה לשיחה הרבה יותר
בוטה וברור. כאן גם התוכן שבתוך התבנית די זהה לחלוטין. הוא
מורכב ממשפטי מפתח, דוגמת: "זה לא אתה זאת אני... אני אוהבת
אותך אבל לא בצורה הזאת... יש לי מישהו אחר... בוא נישאר
ידידים..." וכיוצא בזה, עטופים במתק שפתיים מדומה. משפטים כל
כך שחוקים ונדושים שצריך להיות חוק נגד השימוש בהם, או
לחילופין לתת פרידת בונוס לבחורות שמצליחות להימנע מלהגיד
אותם. הנוטשות הותיקות יותר ינסו במקום אותם משפטים לשרבב משהו
כמו "אני לא יודעת מה קרה... אין לי סיבה... פשוט נגמר לי...".
בולשיט. תמיד יש משהו. למשהו הזה קוראים 'מה בכל זאת' והוא
קיים בכל פרידה מכל סוג שהוא. זו לא חייבת להיות בהכרח נגררת
של אירוע בלתי נסלח או של מישהו אחר שנמצא מאחורי הקלעים. ה'מה
בכל זאת' יכול להיות הדבר הטפשי ביותר, החל מיותר מידי שחורים
על האף, דרך התמכרות לריח של סנו-די ועד שימוש חוזר ובלתי נסבל
במילה "אנקדוטה". בכל אופן - תמיד יש משהו. ובחור שינסה לנהל
שיחת בירור עם זוגתו בעבר בנוגע ל'מה בכל זאת', לעולם יתקל
בתגובה מתחמקת ולא אמיתית. בצר לו יפנה אותו בחור לחבר מרעיו
על מנת לנסות ולהבין היכן שגה. שיחות לא מעטות של בנים נסובות
סביב ניסיון לפצח את ה'מה בכל זאת' של אחד מהם, שבת-זוגו עזבה
אותו. חלק מההתנהגויות המוזרות ביותר של גברים כלפי נשים,
נובעות מהסקת מסקנות מוטעות עקב ניחוש שגוי לגבי 'מה בכל זאת'
כלשהו מהעבר שלהם.

אני בטוח שאני לא היחיד שמכיר את הנושא על בשרו ועל בוריו קרוב
לשלמות. אלה הם דברים ידועים וחקוקים בספר הכללים של כל קבוצת
זכרים ממוצעת. התופעה הזו והמקרים הללו הם עד כדי כך שגורים
בחברה האנושית, שאני מציע לייסד קטגוריה חדשה בספר השיאים של
גינס במיוחד למצבים האלה של הפרידות. קטגוריה שתיועד לשיחה
הנפוצה ביותר בעולם שמתנהלת מיליוני פעמים במיליוני מקומות בו
זמנית. ובתוך הקטגוריה הזאת צריכים שיהיו כמה תתי-קטגוריות,
למשל למקומות המוזרים ביותר שהשיחה הזאת התקיימה בהם, או לזמן
השיחה הארוך ביותר והקצר ביותר, או ל'מה בכל זאת' המופרך
ביותר, או לאיש שהדברים הללו נאמרו לו הכי הרבה פעמים. נראה לי
שאני אגיש את המועמדות שלי לנישה הזאת אם אמנם יכניסו את
הקטגוריה החדשה על כל תתי-קטגוריותיה לספר. תמיד רציתי שיכתבו
עלי באיזה ספר. אם היה לי שקל על כל שיחה כזאת שעברתי, ואם
הייתי משכיל להשקיע את השקלים האלה באופן שייתן רווחים גדולים
לטווח הקצר, הייתי יכול עכשיו להתרווח בכורסת הקטיפה שהייתי
קונה לעצמי ולכתוב בעצמי ספר על כל הנושא הזה. ספר שהיה הופך
מהר מאוד לרב-מכר, כי אז אנשים, במקום להתחבט ולהתלבט מה ואיך
להגיד, פשוט היו מפנים את הצד השני לפרק ולפסקה המתאימים בספר
וכך היו נחסכים הרבה מצבים לא נעימים והרבה הרבה שתיקות מביכות
בהסטוריה של הפרידות.

אבל במקום שקלים, פרסום ותהילה, יש לי חתכים, גלדים וצלקות. כי
כל פרידה כזאת היא פצע בלב. חד, מהיר ומעצבן, כמו חתך שמקבלים
מנייר. הלב שלי מלא בחתכים כאלה. רובם המכריע כבר הגליד והם
היו נעלמים מזמן, אם לא התחביב הבלתי נשלט שלי לגרד גלדים.
אני, במקום לתת לחתכים להיעלם, אני כל הזמן חופר בהם. חופר,
מגרד את הגלד, שם אותו בצד ונותן לדם לזרום שוב, עד שכבר לא
נשאר יותר דם ונשארות רק צלקות. ערימת הגלדים שיש לי ליד הלב
היא כבר בגודל כזה, שגם עבורה אפשר לייסד קטגוריה מיוחדת בספר
השיאים של גינס. מרוב חתכים, גלדים וצלקות, הלב שלי נראה עכשיו
כמו היצור המפלצתי של פרנקנשטיין, שאני יצרתי. הוא מפחיד מאוד
את מי שמנסה להתקרב אליו ומרחיק ממנו את האחרים כדי לא לחשוף
את רגישותו ופגיעותו לעיני העולם. הוא נותר רועד, בודד ונפחד,
מתחבא לו מאחורי הר הגלדים הגבוה ביותר בעולם. לא נשאר בו מקום
לעוד פצעים ולי לא נשאר יותר מה לגרד. נראה לי שאני צריך
להתחיל לאמץ לעצמי תחביב חדש.