"אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל זאת האמת" הוא צעק לחלל האוויר
ואיש לא שמע, איש גם לא רצה לשמוע את האמת, שאדם בעל אצולה
יהיה יהודי? זה היה כמו חלום רע.
"אני יהודי, אני יהודי!!!" הוא צעק בין כותלי בית המשפט, ובעצם
בגלל העובדה הזאת הוא שם.
"תשתיקו אותו, הוא משגע אותי, אני לא יכול לחשוב ככה!" אמר
השופט בחוסר אכפתיות.
"אני לא אשתוק! אני לא מתבייש במה שאני ובמהותי!!!" אמר הנאשם
ולא טרח להנמיך בקולו.
"אם תמשיך ככה כבר לא יהיה לך זמן או אפשרות לקיים את 'מהותך'"
אמר השופט בנימה עוקצנית.
הפעם הנאשם היה שקט, הוא לא רצה להסתבך יתר על המידה.
"הנאשם, אנדרי דה  פיירו, נא לקום" אמר פקיד בית המשפט, כמתוך
הרגל מאוס אנדרי קם על רגליו, הוא הסתכל סביב, כולם בהו בו,
הוא הרגיש כאילו הוא מופע מהלך, אנדרי בן ה-19 לא רצה למות,
הוא לא הספיק לעשות את כל מה שהוא רצה לעשות, יש לו כ"כ הרבה
לעשות.
"הנאשם יכול לשבת" אמר פקיד המשפט, וגם בפעם הזו לא גילה רגש,
אך אנדרי כאילו לא שמע את פקיד בית המשפט, ונראה שישיבתו הייתה
בעקבות הוראה בתת מודע, הוא המשיך להרהר בהרהוריו הקודמים.
"מה יש לך לומר להגנתך, אנדרי? ההאשמות שיש נגדך חמורות
ביותר!"  אמר השופט שקטע את מחשבתיו של אנדרי והחל לפרט את
ההאשמות "יש הוכחות לכך שביום המקודש ליהודים בשבוע קיימת
סעודות גדולות מכל מיני מטעמים ובבשר חזיר לא נגעת אפילו,
בטענה שאתה לא אוהב בשר,לעומת זאת כאשר אני חוזר לסעודות
שקיימת מסתבר שאכלת עוף ואף בקר!!!"
אנדרי היה מתוח הוא חשב על התשובה שהוא צריך לענות, ואז הוא
אמר "אני מודה בזכויות אלו שקיימתי, אני אכן מקיים את כל
אלו."
השופט חיכך בגרונו.

המשפט היה ארוך, כולם כבר היו במתח לדעת מה הייתה החלטתו של
השופט.
השופט עלה למושבו ומשם החל לומר את פסק הדין "אני מוצא את
הנאשם אנדרי דה פיירו אשם בשמירת מצוות הדת היהודית וקיומם,
ואני פוסק כי על הנאשם לגלות מספרד", הקהל היה מופתע מפסיקתו
של השופט, והוא יצא מאולם המשפט בחוסר רצון.
השופט ביקש משומריו של אנדרי להשאיר את אנדרי בשביל לדבר אתו
ביחידות, ותמורת סכום כסף מסוים, המשימה בוצעה.
אנדרי נכנס לחדר, הוא היה מפוחד אך לעומת זאת הוא היה גאה בכך
שלא הכחיש את מעשיו במשפט.
"אנדרי שב בבקשה." אמר השופט, והפעם לא בנימת כעס כמקודם.
"מה אתה רוצה?, דבר ודבר מהר, אני צריך ללכת ולארוז את חפצי."
אמר אנדרי
"אתה כפוי טובה! אתה יודע מה פסק הדין על מעשים שכאלה?! מוות
ולא סתם מוות אלא מוות בתליה, איטי ואתה מרגיש שתחושת החנק
לעולם לא תיגמר, ואני נתתי לך את האפשרות לברוח מפה כמה שיותר
מהר! מה אתה עוד רוצה, שאני אוציא אותך זכאי?, ואז  זה בעצם
ידפוק את שנינו!, לי יאמרו שנתתי פסק דין שגוי ולך תדע מה
מסוגלים לעשות לי, ואתה? מה היית עושה? אם היית יוצא זכאי היית
ממשיך לקיים את ה'זכויות' האלה עד שהיית נתפס שוב?" אמר השופט
ואז התיישב על הכיסא. הוא חיכה לדבריו של אנדרי
"אז מה אתה בעצם רוצה ממני, שאני אודה לך?! רוצה קרדיט?!
קיבלת! עכשיו תעזוב אותי בשקט?" שאל אנדרי, הפעם הוא היה
העוקצני מבין השניים.
"רק עוד דבר אחד, יש לי משהו לספר לך"
" בסדר אני מקשיב, אבל מהר"
"אולי תפסיק כבר? שילמתי הרבה בשביל השיחה הזאת!"
"אף אחד לא הבטיח לך שהסחורה תהיה טובה - רואים שאתה שופט ולא
סוחר."
"טוב גמרת עם הבדיחות העקומות שלך? כי אם כן אני ממשיך!"
"גמרתי"
"יופי אז ככה אני הייתי נשוי לאישה יהודיה קראו לה רבקה ואז
יום אחד, כאשר החליטו לגרש את היהודים מספרד, אישתי וביתי,
אליזבת גורשו ופונו לאנגליה אני הייתי רוצה שתעביר להן משהו
ממני" השופט עצר.
"אני... אני לא ידעתי שיש לך כזה קשר עם הדת... אני... מצטער."
אנדרי ניצל את העצירה של השופט, הוא הרגיש שהוא לא יוכל להמשיך
לשמוע את דברי השופט ללא התנצלות.
" זה בסדר אנדרי, ברשותך אמשיך, הייתי רוצה שתעביר לביתי את
תיבת הנגינה שלה. היא לא יכלה להירדם בלעדיה כשהיא הייתה קטנה"
אמר השופט והעלה גיחוך קטן בהסתכלות על העבר "ובנוסף לכך אם זו
לא טרחה , הייתי רוצה שתעביר לאישתי מכתב."
"אני אעשה זאת ואני באמת מתנצל" אמר אנדרי.
לפתע השומרים נכנסו לחדר, הם לקחו את אנדרי.
השופט נשאר בודד באולם המשפט, מוכן לפסיקה של המשפט הבא.