אם אני יכול להגיד משהו ברור זה שאני אף פעם לא הייתי מדויק
בדעות שלי. או שלא הייתי מצליח להתנסח וחוזר על עצמי או שפשוט
הייתי מפזר את המחשבות שלי לכל מקום ולא מצליח לחשוב על דעתי
כראוי. אני יודע אבל בדעה אמיתית, שכל אחד צריך שיהיה לו דעות.
בן אדם שעושה משהו רק משום שכולם עושים אותו או שהוא אומר "אני
ילך אחריו - הוא יודע מה הוא עושה" הוא בור. אבל קשה לי שלא
לרצות לעזור לאנשים האלה. הם אותם אנשים שלא יכולים כבר לגבש
לעצמם דעה. לפעמים השיטה היא לתת להם "להיגרר" אחריך ואז להטיח
בהם שהם עושים משהו לא נכון. לזרוק להם את האמת בפנים. לפעמים
אין ברירה. השיטה שבה אתה רוצה לעזור לבן אדם יכולה להיות
לפעמים כל כך מחרידה עד כדי כך שאתה נגעל מהתנהגותך. אבל כמו
שאמרתי, לפעמים אין ברירה. לפעמים זה גם לא משתלם. במקרים
מסוימים יש אנשים שאם תנסה ולו רק בדבר הכי קטן לעזור להם, הם
יקרסו ולא יוכלו לעמוד שוב או במקרה הפחות גרוע, אתה תפגע
בצורה קשה ותצטרך להתמודד מחדש עם מציאות עגומה. במקרה של הרבה
אנשים הם קמים כל בוקר למציאות עגומה. הם לא מצליחים להגיע
לשלב שבו הם מתחילים לפתור חלק מהבעיות. ברגע שבן אדם מבין שיש
לו בעיה, הוא יפתור אותה. ולאט לאט הוא יבין את כל הבעיות שלו
ויצמצם אותם בהדרגה עד שבסופו של דבר הוא ירגיש שלם עם עצמו.
כשאני חושב על להיות שלם אני שואל את עצמי האם כל מה שאני עושה
אני באמת צריך או אולי אני צריך להפסיק חלק מהם או אולי אפילו
להוסיף דברים. אני חושב שכל אדם צריך לקרוא ספרים ולהחכים.
אבל, כדאי מאוד שיצא אל החיים. שלא יחיה בחברה סגורה. שירחיב
את מעגל החברים וההתנסויות שלו. ככה הוא גם יוכל לקבוע בראשו
דעות ברורות וחדות על מגוון רחב יותר של נושאים. אני מבין
אנשים ששמחים בטיפשותם. יש אנשים שאף מתגעגעים לימים בהם היו
טיפשים ונאיבים. תאמינו לי, אין דבר חשוב יותר מלדעת את עצמך.
להיות "חכם". כמובן שלהיות טיפש ותמים זה נעים. אני אפילו יכול
לאהוב את זה בעצמי. אבל אין מעלה יותר גדולה מבן אדם שיכול
להגיד על עצמו מיני דברים, ולדעת את עצמו. בסופו של דבר אדם
יכול להיות נאיבי קצת. אולי כי במחשבתו הוא אומר שכדאי להתעלם
מהעולם ולהיות טובים ככל האפשר. לפי זה אני חושב שכמעט אין בן
אדם טיפש שהוא לא נאיבי. אבל בהחלט לא כל בן אדם נאיבי הוא
טיפש. בן שבוחר להיות נאיבי או בן אדם שבוחר בדרך כל שהיא, כל
עוד הוא בוחר ולא בחרו בשבילו, יש לי הערכה עצומה אליו. זה בן
אדם שהייתי רוצה להיות. אני מקווה שיהיה לי מספיק זמן כדי
ליישם את כל מה שאני חושב ובכך למות כמו שאני רוצה. שלם.

הלוואי והייתי יודע מה הדבר הכי חשוב בחיים. כל פעם שאני
מתביית על משהו ובטוח שהוא הדבר החשוב ביותר נגלה לי שאני
טועה. נראה לי שהדברים החשובים בחיים הם מה שהכי נראים לך
באותו תקופה. אפילו בתקופה הכי מוקדמת. הילדות. התקופה המדהימה
הזאת של תמימות בלי טיפשות. למידה מניסיון. ילד קטן שנוגע
במשהו חם וכואב לו, פשוט יודע לא לנגוע בכלי שוב. הוא פשוט
יודע. אף אחד לא אמר לא. הוא גם בטח לא יבין אם יגידו לו. הוא
פשוט יודע. כי זה מה שהוא מבין. ההבנה הפשוטה הזאת היא מדהימה.
אחר כך בתקופה מאוחרת יותר גיל ההתבגרות, שהנער עוד לא יודע אם
מה שהוא מרגיש הוא נכון או לא. הוא מפקפק בכל דבר. מנסה לחקור
אותו במיני דרכים משונות. עד שהוא מגיע להבנה. אחר כמה שנים
בגיל קצת יותר מבוגר, הנער מבין את כל דרכי הבדיקה והחקירה
הישנים שלו, והא מרגיש קצת אידיוט. הוא באמת מתקשה להאמין שפעם
הוא באמת לא ידע דברים כאלה. ועכשיו בגיל שלי, שאני מאמין
עכשיו שזו התקופה היפה של האדם. כי ככה אני מרגיש וככה כל
מבוגר או איש זקן יספר לך. עכשיו בגיל שלי, שאני מרגיש שאני
יכול לעשות הכל עדיין, שהכל פתוח, כי הכל מרגיש ככה. ועכשיו
בגיל שלי, אני יודע את כל הדברים האלה. אני יודע דברים. אחרי
כל התקופות המוזרות והמשונות אני פשוט יודע ומבין אותי ויודע
את עצמי. גם את האני הישן. את העצמי האחר. אתה יודע דברים
נהדרים. ואפילו דברים שהם לא פרי יצירתך הם דברים שתמיד כדאי
לדעת. ואני לא מתבייש להגיד אותם אפילו שהם לא מהמוח שלי. אני
יודע שאסור לי להתבייש להציג ידע. אפילו אם הוא לא שלי אפילו
אם הוא נרכש מאיזה ספר פופולארי או פופוליסטי כלשהו. אם אתה
מאמין בידע הזה. אם אתה מאמין בפיסת המידע שמצאת. אל תתבייש
לחשוב עליה. אל תתבייש לדבר עליה. אל תתבייש בחיים. בשביל
להרגיש שלם בסופו של דבר באמת צריך להיות שלם עם כל דבר קטן
שאתה עושה.

אני מנסה למצוא את כל הדרכים בעולם כדי לתאר איך להגיע למצב של
מחשבות מועילות. וכשאני חושב על זה, הדרך היחידה היא פשוט
להרגיש. ברגע שאתה משועמם ואין לך ממש רגש אתה חושב על דברים
לעשות או סתם דברים לא מועילים. ברגע שאתה עצוב או שמח כל
המחשבות המועילות צצות. כשאתה שמח אתה חושב על כל הדברים שאתה
שמח בהם ומרוצה ומסופק מהם. כשאתה עצוב אתה חושב על למה אתה
עצוב ואיך לשפר את זה. אתה בעצם מבקר את עצמך. שזה מצוין.
להיות שמח זה לא קשה. פשוט צריך להיכנס לאווירה דרך מוזיקה סרט
או כל דבר שעושה את זה. אבל כשיש לך רגש כל שהוא שמוביל
למחשבות לא מועילות, הרגש הזה הוא בעייתי. אמרתי כבר שעמום אבל
היותר גרוע הוא דיכאון. הדיכאון גורם לך לחשוב רק על הדברים
הרעים והם נראים לך כנצחיים. הם נראים כבלתי ניתנים לפיתרון.
הם נראים כאילו הם שם כדי לבאס אותך ואתה לא מוצא מנוחה.
הדיכאון הוא תוצר ישיר של חרטה. חרטה היא גם רגש הרסני. כמו
יותר מדי רגשות. מה שצריך לדבוק זה ברגשות הברורים. סיפוק,
אושר, עצב, גאווה ויש עוד כמה. רגשות שבהם אתה יודע בדיוק מה
אתה מרגיש ויודע איך לנתב את המחשבה שלך לפי הרגש. אתה לא סתם
חושב מחשבות שלא טובות לך או עושה ניתוחים שגועים. לפי הרגש
אתה יודע בדיוק למה אתה חושב את המחשבה הזאת. כל מה שאני צריך
וכל מה שכל אחד צריך הוא ללמוד את הרגשות ולזהות בדיוק מה אתה
מרגיש. לא סתם להגיד שאני בבאסה אלא לדעת מה אני מרגיש בדיוק.
לנסות להשרות על כולם את הרגשות שהם אמורים להרגיש. עכשיו כל
מה שיש לאנשים בחיים לפעמים זה רק דיכאון. הם חושבים דרכו
ומרגישים דרכו. הכל מושפע ממנו. זה בעצם הרגש הכי חזק. אבל הוא
הרגש הכי נוראי והרסני. מצד שני לא הייתי מנסה אי פעם לחנך
נערים צעירים ממני לא להיות מדוכאים. הם צריכים לצבור את
הניסיון הזה. הם צריכים להבין לבד שזה נורא. אבל ברור שלא כל
המקרים הם דומים. יכול להיות נערים שהם במצב אובססיבי של
דיכאון והם עלולים להתאבד. הלוואי שהיה קל להפריד בין אלה
האובססיביים ואלה שפשוט חיים. אחרי שעוברים גיל מסוים ומתבגרים
קצת אפשר להבין לבד שהדיכאון משמיד. וגם נמנעים מלהיכנס אליו.
אני מנסה לקחת על עצמי את המשימה של להסביר לכולם, לפחות כל מי
שבגיל שלי, שהדיכאון הוא נוראי. והוא אבסורד לחלוטין. שאי אפשר
בעצם למחוק את מה שקרה. ולכן במקרה הגרוע צריך להיות עצובים.
אבל לעולם לא בדיכאון. אם אפשר להשפיע על כמה שיותר אנשים זה
טוב. אבל אף פעם לא להגזים. להיות מי שאתם יכולים להיות. ולא
מי שאתם מספיקים להיות. תמיד, אבל תמיד אפשר יותר. תמיד.