אני פותח את תא המטען, מקום לעביר עליו את המטען הנפשי והפיזי
שלי, את אותם דברים טובים ורעים המלווים אותי בשלוש השנים
האחרונות. אני מניח את התקינו ונכנס למכונית. אני מביט סביבי
כמי שבפעם הראשונה מביט במכונית, כמי שמעולם לא הבין את הקסם
העצום שבמסע שכזה. אני מביט במראה ומבחין ברהב בצעדיה החרישיים
מתקדמת לעברי, אני יוצא מהרכב. רגשותיי כלפיה לא כהו במהלך
אותם חודשים משותפים. אני מלווה אותה למכונית מוודא שנוח לה
ושהיא חגורה בחגורת בטיחות נושק לה ושב לכיסאי.
        אני מתניע את המכונית ורעש מהדהד נשמע בחלל האוויר,
תחילתו של מסע. מעין ניסיון עקר לברוח מהעבר. אני מביט סביבי,
לילה עטוף כוכבים ואור ירח. כולם נמים את שנתם, אין איש מסתובב
בכפר. אני מציץ בשעון שתיים בבוקר. רהב עדיין בסימני עייפות
הכל כך אופינים לה. אני מכוון את כיסאה כך תוכל לישון במהלך
הנסיעה. אני מפעיל את החימום, אויר חם מתפשט ומחמם את הרכב
בניגוד לקור הסורר בחוץ, שירים ישנים נשמעים במקלט הרדיו. אני
נושם מספר נשימות עמוקות כמי שאוסף את כל האומץ העומד לרשותי
לפי היציאה לדרך.

    אני יוצא מהכפר, אותו מקום קסום שהיה עבורי כבית בשלוש
שנים האחרונות. אני עוזב אותו בעצב מהול בשמחה, תמיד השתוקקתי
לצאת מהכפר כפי שאני יוצא אותו היום, אבל מעולם לא האמנתי שאני
אצליח לצאת עומד על שתי רגלי ועוד אם בת זוג. בחלומותיי
הפרועים לא יכולתי לדמיין לי מצב שכזה. אני מביט סביב שעה שאני
מנתב את עצמי לעבר הכביש הראשי, כביש שייקח אותי הרחק מכן
לביתי למקום המבטחים אחרון שעוד נותר לי.
    הגעתי לכביש הראשי, אני מביט בשלטים המלווים אותי. שלטים
המורים לי על הדרך הביתה, אבל את הדרך אני יכול למצוא בעיניים
עצומות, לא בגלל היכרותי אם הדרך. אלה שלבית יש ניחוח כל כך
אופייני, שאפילו שאני בצפון אני יכול להריח את ביתי וללכת
בעקבות אותו ניחוח לביתי למבצרי. אני עולה על כביש הסרגל
המוביל אותי במהירות למרכז הארץ. בלילה פעמים רבות המחשבות
רצות למקומות שונים לעולמות שונים, אך מחשבותיי מובילות אותי
לאותו מקום מוזר. מקום שבו כל הסיפור שלי התחיל.

    מעולם לא ניסיתי לחושב על האירועים שהובילו אותי לכפר,
זאת הפעם הראשונה שאני ניצב מול מצב הזה. אני מנסה לקשר את כל
האירועים השונים שהובילו אותי לכאן לאותה נקודה בחיי. את העבר
תמיד מדחיקים במיוחד כאשר הוא רווי ברגעים קשים. גם אני דחקתי
את הסיפור שלי היטב לעבר. אבל אני רואה שהעברי שלי בכל זאת
מנסה לעלות על פני השטח ולספר לי את סיפורי מזווית ראייתו.
מאחר שהייתי לבדי, רהב נרדמה מהרגע שיצאנו מהכפר. התמסרתי
לעברי אולי בפעם האחרונה בחיי, לראות את עברי מבלי לנסות לשנות
אותו ובמטרה אולי ללמוד משהוא חדש משהוא שאבדתי בדרך.
    לעבר יש התנהגות מוזרה הוא, מחליט לבדו מהיכן הוא מבקש
לספר את הסיפור שלי. ידעתי שאני הולך להיזרק לעבר לא ציפיתי
שהוא יתחיל מהנקודה הזאת, מהנקודה שהגעתי לכפר. מתברר שלעבר לא
חשוב האירועים המובילים לכפר, אלה לאירועים שעיצבו אותי בכפר.
ככל שאני חושב על כך אני מוצא את ההגיון האירוני של הדברים.
העבר לא עיצב את הבחור שהיום אני, אלה השהות בת השלוש השנים
בכפר. ולומר את האמת למרות הקושי, לא הקושי הווה מרכיב בכפר כי
קושי היה אבל היו דברים אחרים, דברים אחרים עיצבו אותי.

    אני מציץ בשעון רבע לשלוש, אני לוחץ על דוושת הגז הכביש
ריק מאדם ואני מאיץ את דרכי. מחוג המהירות מתחיל לטפס לעבר מאה
עשרים. לא שיש לי משאלת מוות. פשוט את המוות כבר יש לי פשוט,
אני מנסה לראות אם אני יכול לגבור עליו בקרבות הקטנים מאחר
שבקרב הגדול כבר הפסדתי. מרחוק אני רואה את אורות חדרה ,את
אורות מפעלי החשמל המכוונים אותי לשעריהם. אני מעט את המהירות
ככל שאני מתקרב לחדרה. אני נכנס למחלף להתחמק מהעיר להמשיך
ישירות לתל אביב לתחנה אחת מני רבות בדרכי הביתה.

    אני שב ושוקע בעבר. אני זוכר את אותו יום, עמדתי בכניסה
למחלקה אם שני תיקים ענקיים. דייגו בחור גבוה ורזה שהיה ראש
המחלקה הגיע לאסוף אותי. דקות ארוכות עמדתי ונפרדתי מהורי,
שלאחריהם גררתי את עצמי לאוטובוס. דייגו עזר לי להכניס את
התיקי לתא המטען שבו נמצאו כבר מספר תרמילים. שעליתי הבחנתי
במספר דמויות חלקם הכרתי מהמחלקה חלקם לא. מבאר שבע יצאנו
למרכז הארץ, לתל אביב. בתל אביב הוונו שאנו עתידים לאסוף את
מרבית הקבוצה. אני הצטנפתי בכיסאי, מביט בנוף מנסה להתנתק
מהסובב אותי. פעמים מספר דייגו התיישב לציידי לבדוק לשלומי.
    הגענו למרכז, האוטובוס עשה את דרכו בכבדות ברחובות העיר.
עיר שמעולם לא אהבתי, הדביקות והלכלוך שבה מעולם לא משכו אותי.
בעוצרנו המשכתי לנעוץ מבט באותם רחובות המלאים ירוק. שמעתי את
דלתות האוטובוס נפתחות, מספר חברים ירדו ואני נותרתי קפוא
במקומי מביט בנוף הנשקף מבעד לחלוני. שדמויות החלו עולות
ותופסות את מקומם באוטובוס היה זה הפעם הראשונה שהסטתי את ראשי
לראות את פניהם של אלו הממשיכים אייתנו. שהפינתי את מבטי
הבחנתי לראשונה את רהב, נערה שנראתה לי כבת גילי. הבטתי
בדמויות והשבתי את מבטי לנוף החלון בשעה שהאוטובוס החל עושה את
דרכו ברחובות העיר.

    מרחוק ראיתי את אורות המרכז. הלילה הופך את המרכז למקום
מעניין וקסום כמו עיר דמיונית, אך באור יום איני אוהב אותה.
הבטתי סביבי מנתב את עצמי לאורך הכביש העתיד להוביל אותי מקצה
לקצה מבלי להתעכב במרכז. איילון בשלוש וחצי בבוקר די שומם
ויכולתי להביט לכל עבר מבלי למהר. הפינתי את מבטי ברהב הישנה
שנת ישרים ולא העזתי להעיר אותה. בדקתי את מד הדלק שלי וידעתי
שעתיד אני עוד קברת דרך ארוכה בטרם היה עלי לעצור לתדלק את
המכונית ואותי מאחר שרעב התחיל מכרסם בקרבי.
    את אילון חלפתי במהירות מאיץ עוד ועוד את המכונית עד לקצה
גבול יכולתה, לא פחדתי להיתפס פשוט רציתי לברוח מהעיר הזאת.
היה בה משהוא קסום ומאיים ולא רציתי לשהות בה רגע נוסף.
המכונית הגיעה לקצה סקלת המהירות מעניקה את כל ליבה ויכולתה על
מנת לברוח מהעיר. היא הרגישה ברגישותי וגם היא בקשה לברוח
מהעיר הזאת. שיציאתי מאזור תל אביב לאזור ראשון לציון לחולות
ולשטח הפתוח צנחה המהירות כמי שמבינים שאין עוד צורך לברוח.
חזרתי לאותם מרחבים פתוחים שהיו מנת חלקי שנים רבות.

    נסענו צפונה האוטובוס הוביל אותנו לחיפה, העיר לא ענינה
אותי. אני חיפשתי רק דבר אחד, את הדבר היפה ביותר שראיתי
בילדותי את המקדשים הבהאים. מקדשים השונים מהאפור האופייני
לעיר. גם מהעיר אספנו מספר חברים. שעזבו את העיר התרוממתי
מכיסאי וסקרתי את האוטובוס, האוטובוס היה מלא ויכולתי לספור
קרוב לארבעים וחמש דמויות. דמויות שמעולם לא ראיתי אבל ידעתי
שלכולנו יש הרבה מין המשותף. שבתי והצטנפתי בכיסא מביט בנוף
בשעה שהאוטובוס עשה את דרכו לכפר.
    שנכנסנו לכפר דייגו אסף את כולנו למעיין חצי גורן דיבר על
הכפר ועל המטלות שיש לנו לעשות בימים הקרובים, הוא חילק לנו
מפתחות. כל אחד מאתנו קיבל דירה קטנה. מרגע שניתן לי המפתח
רצתי כטורף למצוא את משכני החדש, לראות את מבצרי החדש. הייתי
כל כך להוט לראות את הדירה שלא עניין אותי דבר מהמתרחש סביבי,
הבטתי במשכני החדש מאושר עד מעל לראש ומאושר עוד יותר שנכנסתי
פנימה. דירה הייתה מרוהטת כאילו נשאלתי כיצד אני רוצה את ביתי.

    בסלון היו מדפים עמוסים ספרים וחוברות, שעה עמדתי מביט
בכל הספרים. שהתנתקתי סידרתי את דברי ונשכבתי על המיטה
ונרדמתי. היה על דייגו להיכנס עלי על מנת להעיר אותי לארוחת
הערב, שפסענו לחדר האוכל דיברנו ארוכות. יותר משדיבר דייגו
דיברתי אני. אבל הוא יכל לראות את האושר מבעד לעיני ועבורו
הדבר היה מספיק. נכנסנו לחדר האוכל, בהיכנסי נוכחתי שכולם כבר
החלו את ארוחתם ורק אני האחרון להגיע. מצאתי לי פינה וישבתי
לאכול.
    פעילויות רבות ביצענו במהלך בימים שעברו, מיון שיחות עם
הצוות ועוד כהנה וכנה פעילות שהיו מהשגרה הכל כך מוכרת לנו
במחלקות השונות. הפעילויות הביאו לכך שלמדנו להכיר אחד את
השני, משהוא שהצוות ביקש לעשות ובכך לאחד אותנו להיות יחד
ולהילחם למען אותה מטרה. אני באופי שלי דברים רבים עשיתי
בייאוש, רציתי להיות בחדרי. דברים רבים היו מעצבנים ושוליים
עבורי ולא הבנתי את החשיבות שלהם ולא התייחסתי עליהם בכובד ראש
הדרוש.

    אני מגיע לצומת אשדוד, שנסעתי צפונה זה היה צומת היום זה
מחלף. שנכנסתי למחלף הופתעתי באיזה מהירות גמעתי את המרחק,
שביום יום אינך עושה אותה בפחות מעשר דקות של המתנה. אבל ללילה
יש את הקסם שלו דברים נעים מהר ולאט בלי סדר נראה שהכל משתנה.
עברתי את מבלי להביט לאחור.
    אני עולה על הכביש המוביל אותי לביתי לבאר שבע, אני מציץ
בחטף בשעון השעה כבר ארבע בבוקר עדיין חשוך ושקט. אני מוצא
עצמי מניח את כף ידי על ראשה של רהב שעדיין לא הקיצה משנתה.
מגע ידי גורם לה לשנות את תנוחת גופה ולהתקרב עלי עוד יותר,
אני מביט בה ואוהב כל רגע ורגע שלנו יחדיו. אני ממשיך ללטף
אותה, היא זקוקה לכל טיפת אהבה שאני יכול להעניק לה ואיני מוכן
לוותר עליה.

    הימים חלפו לחודשים, החודשים הלכו ונערמו, כך חיינו את
חיינו. מקום שלו חסר את אותו סדר ומשמעת של המחלקות הקודרות,
בהם היינו נתונים חודשים על גבי חודשים מבלי יכולת לעשות דברים
שרצינו. להיות נתונים לשיגעונות הרופאים והאחיות שלרגע לא עזבו
אותנו במנוחה. הכפר העניק לנו את האפשרות להתארגן ולעשות דברים
חדשים שמעולם לא חשבנו שנוכל לעשות, הצוות דאג לעשות עימנו את
אותם דברים שלפי כל בר דעת איננו יכולים.
    אחד הדברים היה כאשר דייגו יצא למספר ימים מבלי לומר לנו
לאן הוא הולך. אנחנו ידענו שהצוות יודע לאן הלך ומה הוא מתכנן
לעשות, אבל הם סירבו לספק לנו כל שביב של מידע. ששב כעבור מספר
ימים, חזרו כולם להתנהג כאילו דבר לא קרה. אבל אנחנו ידענו
שהולך להיות משהוא אבל לא ידענו מה ולא מתי.
    מתי ידענו שאנחנו הולכים לעשות דבר מה, היה שהגיע
אוטובוס. אוטובוס בכפר היינו מחזה נדיר, פרט לאותו יום שבו
הביאו אותנו לכפר לא ראינו אוטובוס וחלפו מספר חודשים מאז לכן
ידענו שעתיד להיות משהוא ,משהוא מיוחד ביותר.
    דייגו ביקש ואנחנו כמו ילדים טובים עלינו על האוטובוס ,לא
ידענו לאן אנחנו נוסעים ודייגו מציידו לא סיפק שום הסבר.
בתחילת בנסיעה ראינו שאנו עושים את דרכינו לחיפה, אבל אפילו
שההינו בתוך העיר לא הבנו את רצונות דייגו. שחלפנו דרך ודי
סליב וודי ניסנס אף אחד לא יכל לנחש לאן אנו עתידים להגיע, רק
שהגענו לאזור המושבה הגרמנית התחילו אנשים לשאול את דייגו אם
אנחנו בדרכינו לרמב"ם. הוא הביט בהם באדישות מסוימת והשיב
בחיוב. תשובה שלו וכולנו בפאניקה אמיתי, הרי הבדיקות תמיד
עשינו בכפר. אז מה פתאום אנחנו מגיעים לבית החולים. והוא
מציידו לא סיפק שום מילות הרגעה.

    נכנסנו לבית חולים, למחלקה שעבור חלק מהחברה הייתה מוכרת
ולא הייתה מקום נעים גם לנו. מתברר שהצוות חיכה לנו והכניסו
אותנו לסדרת בדיקות מקיפות. היקף הבדיקות והכמות הפתיעה את
כולנו ואנחנו מצידנו ניסינו לדלות מידע מצוות בית החולים, על
התוכניות של דייגו אבל הם בכלל לא ידעו דבר. הם רק ידעו
שהתבקשו לעשות לנו בדיקות. עשינו אותם אבל ידענו שדייגו אינו
מגלה לנו פרטים רבים.
    בשעת צהרים מאוחרת סימנו כולנו את הבדיקות ועשינו את
דרכנו חזרה לכפר. האווירה באוטובוס הייתה קודרת מאחר וידענו
שסדרת בדיקות מקיפה שכזאת אינה מבשרת טובות ובעיקר שדייגו אינו
מסכים לדבר אייתנו, הדבר היחיד שהיה מוכן לומר שעלינו לחכות
לתוצאות. המתנה לתוצאות סיוט בפני עצמו. המתנה לגזר דין מוות,
אף אחד מאתנו לא אהב את ימי ההמתנה הבלתי נגמרים לתוצאות
ועכשיו יותר מתמיד.

    הימים עד לקבלת התשובות היו כנצח והזמן חדל מלזרום, כל
אותם ימים כל אחד מאתנו היה צפון בדירתו ממעטים לצאת. דייגו
היה זה שעבר לראות לשלומנו ולנסות להרגיע אותנו. ניסיון הרגעה
שלו ברוב הפעמים מכניס אותך לתחושה שיותר גרועה תמיד יכול
להיות. אני ניסיתי לעביר את הימים בקריאה, זה עזר חלקית אבל גם
זה לא סיפק את הרצון האז לשמוע את התוצאות שבוששו לבוא.
    באחד הערבים דייגו אסף את כולנו בחדר האוכל, ידענו שיש
לכך קשר לתוצאות הבדיקות, הרי הם הגיעו מספר ימים קודם לכן.
הוא דיבר על הרצון שלו שנכין תיקים כי אנחנו הולכים לטיול בין
מספר ימים. טיול הייתה הפתעה גמורה לכולנו, מכל הדברים בעולם
אף אחד מאתנו לא חשב שנצא לטיול בעיקר לא במצבינו הנוכחי אבל
אם דייגו אמר שאנחנו יכולים לצאת אז אנחנו יוצאים מבלי לשאול
יותר מדי שאלות.
    כל אחד מאתנו הלך לחדרו על מנת להכין את התיק. אני מיהרתי
ובמהירות שיא זרקתי כל מה שיכולתי לתיק. רצון להיות בטיול
להיות כמו אדם רגיל מעניקה לך כוחות שמעולם לא היית מאמין שיש
לך, אבל ההודעה על הטיול גרמה לי להתנהג בצורה ששנים רבות כבר
לא התנהגתי וזה השיב אותי מספר שנים לאחור. שסיימתי להכין את
התיק נשכבתי על המיטה ונרדמתי בציפייה עמוקה לטיול.
    אני עובר את קריית גת. אני מתחיל להרגיש את המדבר, מקום
שכל כך הרבה זמן לא ביקרתי בו וכל כך התגעגעתי עליו. עד שאיני
יכול לחכות להגיע הביתה להיות בלב ליבו של המדבר במקום שקט
ורגוע. אני מביט במד הדלק ורואה שבבית קמה היה עלי לעצור
לתדלק. אני זוכר את המקום וזוכר את המכולת שבה אקנה לי דבר מה
לאכול על מנת להמשיך בדרך. ככל שאני מתקרב דרומה אני מתמלא
בציפייה לראות את ביתי ובני משפחתי שתקופה ארוכה לא ראיתי
אותם. הגעגועים ממלאים את לבי ואת עיני, ודמעות אושר מתחילים
לזלוג מעיניי.

    עלינו על האוטובוס ונסענו צפונה ,חלק מהחברים אנשים
מבוגרים בני שלושים וארבעים. אבל מתברר שכאשר מגיעים לטיולים
כולם מתנהגים כמו ילדים קטנים ודייגו הפך מרופא לגננת ואנחנו
ממטופלים לילדים. האווירה באוטובוס הייתה שמחה כחוויה שאף אחד
מאתנו לא היה מוכן לוותר עליה. עשינו את דרכינו לעבר הרי
החרמון. רבים מאתנו היו על ההר מספר רב של פעמים, אבל אף אחד
מאתנו לא היה במצבינו הנוכחי והיה נדמה שלכולנו זאת הפעם
הראשונה.
    מרחוק ראינו את הר החרמון לבן למרות תחילת החורף. האוויר
קריר ונעים וכל אחד מאתנו השתוקק לצאת ולהתחיל ללכת. דייגו
שידע על ליבנו והוא הוביל אותנו בשבילים ובמפלי מים. הרגשנו
בטיול  שנתי מיוחד. טיול שנתי שכל אחד מאתנו חזר להיות ילד. לי
היה קל הרי עד לא מזמן הייתי ילד, אבל יש דברים שמשתנים
במהירות והיית צריך להפסיק להיות ילד ולהיות משהוא, מישהו
בוגר.
    שלושה ימים העברנו באזור החרמון. שלושה ימים שעבור כולנו
היו כמו חלום ולי בעיקר, ימים בהם אתה יכול להתפרק מאותו מטען
כבד הממלא אותנו ומכביד את צעדינו. אבל פה נראה שהמטען הוסר
מאתנו והיינו חופשים, ידענו שהכל זמני אבל ביקשנו למשוך זאת
בכל כוחותינו, לא לתת לטיול להיגמר לעולם. למצות עוד ועוד
מאותו טיול. כך חלפו להם שלושה ימים שהשיבו אותנו לכפר מותשים
ומאושרים, אני חזרתי לדירתי ונרדמתי עד למחרת בערב.

    אחרי הטיול חזרנו לאותה שגרה יום יומית מוכרת, כל אחד חזר
לעיסוקיו. אני חזרתי לדירתי לספרים מנסה למצוא זמן לעבור על כל
הספרים שהיו בסלון מנסה למצות את החיים עד כמה שאפשר. אתה מושך
את עצמך עד גבול היכולת כאילו אין מחר, עוברינו באמת לא היה
מחר, כל יום שעבר שמחו על החסד שניתן לנו לעבור עוד יום אחד
בין חברים ועל פני האדמה.
    חודש ינואר היה חודש שנוא עלי במיוחד, זה חודש שבו כל אחד
מאתנו נפגש עם דייגו על מנת לקבל ממנו את מצב חיינו, את שעון
החול. אף פעם לא אהבתי את הרגע שמונים לך את הימים לאחור, אבל
ידעתי שאני מחויב בפגישה. הפגישה שלי נקבעה לצוהריים על מנת
לאפשר להורי להגיע להיות עימי. זה היה נוהל קבוע בכל פעם שאני
עתיד לקבל בשורות כאלו הורי מתייצבים מיד לא משנה המרחק ,מצבם
או מצבי ואם אני אומר שאני מבקש להיות לבד הם מגיעים מהר יותר.
אני יודע שדייגו לא ייתן לי את התוצאות מבלי שהם היו לציידו.
ואני מקבל את הדין כפשוט אין לי אפשרות אחרת ואני לא יכול לריב
אם העולם.
    הורי הגיעו, הבאתי אותם לדירתי למרות שהיו בה פעמים אין
ספור. אני נהנה לארח אותם, כאילו אני עצמאי המארח אותם בדירה
ששכרתי לצורך לימודי בבן גוריון. הם יושבים איתי ומדברים עד
לשעה שבה עלינו להיכנס, לאמיתו של דבר אף אחד מאתנו לא אוהב
להיכנס למשרד. אני יכולתי להרגיש את החשש של הורי מבעד לידיהם
בשעה שאני מחזיק אותם.
    הוא מביט בנו וקם על רגליו על מנת לקבל את הורי. הם
מתיישבים ועיני בורחות לחלון למקומות רחוקים כמבקש להתנתק,
כאילו אף אחד מהדברים שסביבי אינו קשור עלי. אבל אני יודע שאני
חייב לחזור כי הדברים כן נוגעים עלי ואני חייב להיות קשור.
דייגו ממתין, הוא מבין אותי טוב יותר מאשר מרבית האנשים. מאפשר
לי את הזמן להיות לבד הוא מדבר אם הורי ומדי פעם מביט בי ממתין
לראות מתי עיני חוזרות לחדר. תמיד אני מופתע מהיכולת שלו להבין
אותי במקום שרבים נכשלים.
    הוא מוציא מתחת לידיו את התיק הרפואי שלי, אני מביט בו
בדריכות וכך גם הורי. הוא יודע שכולם מצפים למוצא פיו והוא
תמיד חושש, כי מעולם לא היה איש בשורות. ואנחנו תמיד ידענו זאת
אבל תמיד יש את התקווה שהמצב ישתנה ובפעם הראשונה תהיה לו מילה
טובה לומר. למרות שתמיד אנחנו מתבדים ומקבלים את המכה בהבנה
מסוימת. אני ממתין, מביט בשעון שעל הקיר לראות את הזמן והזמן
עצר מלכת ואינו ממשיך כאילו הסרט נמתח עוד ועוד.

    "כמו שאתה יודע המצב שלך אינו טוב. תוצאות הבדיקות לא
נותנות לנו אפשרויות רבות. ישבתי אם רופאים רבים על מנת לקבל
את התחזית הטובה ביותר שלצערי היא הרע ביותר. ממה שיכולנו
להסכים אם לא תהיה החמרה נוספת במצבך ולא יתגלו גרורות נוספת
יש לך עוד כשלושה חודשים לחיות. אנחנו מעריכים שעד לסוף חודש
אפריל. אני יודע שזה לא הרבה אבל לצערי הרב, בסיבוב הזה הסרטן
ניצח אותנו." הוא שתק לרגעים ספורים ,רגעים שעבורי היו כנצח
ובאמת היו כך.
    אני הבטתי בהורי אימי כבר בכתה ואבי החזיק את עצמו וניחם
את אימי. מעולם לא ידעתי מאיפה אבי מצליח לשאוב את הכוחות
האלה. יכולתי להבין את אימי, אף אחד לא אוהב שמודיעים לו
שנותרו לו שלושה חודשים לחיות ובעיקר לא לאם. אני הבטתי בדייגו
והבנתי מפניו שאין לו דבר נוסף לומר לי וכל הנחמה והכוח הייתי
צריך לספוג ולהעניק להורי. ישבנו שלושתנו רגעים ארוכים
בכיסאותינו קפואים מבלי לזוז.

    בצומת בית קמה פניתי ימינה ונכנסתי לתחנת הדלק, דוממתי
מנוע ולרגע קט שקט מדהים השתרר בפנים ובחוץ הכל הפך שקט ורגוע,
יצאתי מהמכונית. האוויר הקר הזכיר לי שעדיין לא הגיע הקיץ אבל
נתן לי את ההרגשה של בוא האביב. מתדלק ניגש עלי והחל מתדלק את
המכונית בזמן שאני הקפתי אותה, על מנת לשחרר את העצמות אחרי
שעות רבות של ישיבה ולנקות את הראש מהאירועים והמחשבות שמילאו
אותי. למרות השעה לא ההיית עייף, הנסיעה הביתה רעננה אותי
והרגשתי שיכולתי לנסוע עד אין קיץ. המתדלק סיים ואני שילמתי
וניגשתי לקפיטריה שהייתה פתחוה.
    נכנסתי והבטתי, הלכתי למקרר המשקאות ולקחתי שני בקבוקי
קולה ומספר עוגיות גבינה, שילמתי ונותרתי מספר רגעים במקום
מתחמם מהאוויר הקר הסורר בחוץ. מבעד לדלת הזכוכית יכולתי לראות
את רהב ישנה מבלי שאיש מפריע לה. יצאתי ושבתי למכונית, הבטתי
ברהב והנחתי את הדברים בצד. את בקבוק הקולה הנחתי לידי ולגמתי
ממנו מספר לגימות שהעניקו לי רעננות,אכלתי עוגייה ויצאתי לדרך.
הבטתי בשעון וידעתי נותרה לי עוד כברת דרך לעבור ואני מבקש עוד
להספיק הרבה.
    יצאתי מבית קמה ועליתי על הכביש לבאר שבע, קרוב לחמש
בבוקר אני מתחיל להרגיש שאט אט הכביש מתחיל מתמלא במכוניות
וכלי רכב שונים וככל שקרבתי לבאר שבע הלכה התנועה והפכה יותר
ויותר סואנת. הגברתי את המהירות כדי לעקוף את באר שבע כי בין
כו וכו לא התכונתי להיכנס עליה, אלה לעקוף אותה דרך הכביש החדש
שפתחו ולהימנע כמה שאפשר מרמזורים מעצבנים.
    רהב נכנסה אחרי ,היא תמיד נכנסה לבדה. במשך שהותי בכפר
למדתי עוד ועוד פרטים על עברה ועל הסיבות לבדידותה. תמיד
הערצתי את כוחה, על שהיא עוברת את כל הרגעים האלה לבדה, לכל
אחד מאתנו בכפר היה משהוא מאחור שיכל לחלוק אייתנו את אותם
רגעים קשים. אבל היא הייתה לבד בעולם הזה. לא הבנתי אף פעם אך
אפשר להיות לבד בעולם אכזר שכזה.

    אני נפרדתי מהורי שמיהרו לחזור, והבטחנו שניפגש בקרוב. כל
אותו זמן הבטתי לעבר משרדו של דייגו, לראות אותה בצאתה. ובאמת
איך שהורי עזבו את הכפר היא יצאה בוכה. יכולתי לראות זאת
מרחוק, איני יודע אפילו היום מדוע קמתי וניגשתי עליה. זאת
הייתה הפעם הראשונה, היא הביטה בי בעיניים דומעות ולא אמרה
דבר, הלכנו קברת דרך שהובילה לדירתי ונכנסנו. זאת הייתה לה
הפעם ראשונה לדעתי שבו שפכה את ליבה אם משהוא לאחר זמן רב,.כי
הסיפורים והזמנים היו כל כך רחוקים וקשים, עד שנותרתי יושב
לצידה מחבק אותה מאפשר לה את הזמן שבעולם להסיר ממנה את
המעמסה.
    מאותו רגע אנחנו ביחד, לא הבנתי מדוע לא לפני אבל רגע זה
רגע של בשורת איוב איחד אותנו. ישבנו שעות על גבי שעות מדברים
מעבירים את הזמן במחיצת השני מבלי לעשות דבר. שוכבים מבלי לנוע
מרגישים אחד את השני, ואת הזמן נוזל לנו מבין האצבעות ואין
בכוחנו לעשות דבר. הרגע ששכבנו יחדיו ולא דיברנו ולא עשינו דבר
היה הרגע בו עלה במוחי הרעיון, שמבחינתי היה הדבר הטוב ביותר
שאני יכולתי לעלות על דעתי. רהב לא הבינה אותי כלא אמרתי דבר
אבל בחוסר שקט המתנתי למחרת.
    למחרת היום נכנסתי לדייגו, הוא הביט בי ושמע את הרעיון
שלי לעזוב את הכפר אני ורהב ולעבור להורי. לעביר את יתרת זמני
במחיצת חברים ומשפחה. הוא הקשיב לי בעודי שופך לפניו את
התוכנית, אני להוט והוא רושם לעצמו דברים שכלל לא התייחסתי
עליהם. שסיימתי הבטתי בו והוא התחיל מביט ברשימה ואומר לי את
הדברים שעלי לעשות ,שעלינו לעשות. הופתעתי מההסכמה שלו לרעיון
שמבחינתי היה מטורף לגמרי, אבל הוא מצא בו את ההיגיון.
    עברתי את באר שבע, אני עוצר את המכונית בצד הכביש. אני
יוצא וניגש לתא המטען ומוציא שמיכה, לא שקר במכונית פשוט יש לי
תוכנית ורציתי לעשות זאת מבלי להפריע לרהב. כיסיתי אותה בשמיכה
ולאחריכן פתחתי את גג המכונית, אויר מילא אותי. הבטתי היטב
ושבתי לנסיעה, הכרתי את הכביש ואת כל המקומות שמילאו דרך ופרק
בחיי. אני מתחיל לראות שהשמים נצבעים בגוון הצהוב הכל כך
אופייני לזריחה.

    בימים שחלפו עשינו את כל ההכנות לנסיעה ולמסע. הורי היו
מאושרים מהרעיון, ואני לא יודע מה לעשות קודם. פעמים רבות היה
על דייגו לכוון אותי ולדאוג שאני לא הולך לאיבוד, מאריזת כל
הדברים שלנו ועד בדיקות רפואיות ובדיקת המכונית. מספר פעמים
נפגשנו שלושתנו אני ,רהב ודייגו לקבלת הסברים ותרופות וטלפון
שעם משהוא יקרה תמיד נוכל לצלצל עליו ולהביא אותו עלינו.
הבטחנו לו להתנהג כמו שצריך ובלי שטויות.
    עברתי את כלא נפחה יכולתי לראות באופק את מצפה רמון,
ידעתי שאני קרוב מאי פעם לביתי. אני נוסע מביט החוצה יודע
שבקרוב תתחיל הזריחה, אני מגיע לגבעה היא הירידה למצפה רמון.
ירידה ממנה נשקף בה"ד 1, מצפה רמון, הכרם הענבים והמכתש. עצרתי
בשולי הדרך דוממתי את המנוע ויציאתי להתיישב על מכסה המנוע
שהיה חמים. בצאתי הערתי את רהב והיא חצי רדומה באה והתיישבה
לציידי. ישבנו מחובקים על מכסה המנוע מביטים לעבר המכתש,
מביטים בזריחה שזמן רב שכחתי איך נראת.

    האוויר קיבל גוונים צהובים ובהירים, יכולנו לראות את קצה
השמש מבצבצת בין הצוקים. קרני השמש חדרו מבעד לעננים שמילאו את
השמים, חודרים דרכם ומפיצים אור נעים ועדיין. השמש מטפסת
באיטיות במעלה השמים צובעת את ההרים והאופק בזהב וצהוב, היא
יוצרת צללים ברחבי השמים ומעניקה תחושת רוגע על כל האזור. אני
מביט ברהב ונושק לה יודע שאנחנו בסיומו של מסע, מסע ארוך הביתה
לאותו מקום בו מרגישים בטוח.
       אני פותח את תא המטען, מקום לעביר עליו את המטען הנפשי
והפיזי שלי, את אותם דברים טובים ורעים המלווים אותי בשלוש
השנים האחרונות. אני מניח את התיקים ונכנס למכונית. אני מביט
סביבי כמי שבפעם הראשונה מביט במכונית, כמי שמעולם לא הבין את
הקסם העצום שבמסע שכזה. אני מביט במראה ומבחין ברהב בצעדיה
החרישיים מתקדמת לעברי, אני יוצא מהרכב. רגשותיי כלפיה לא כהו
במהלך אותם חודשים משותפים. אני מלווה אותה למכונית מוודא שנוח
לה ושהיא חגורה בחגורת בטיחות נושק לה ושב לכיסאי.

   אנחנו חוזרים למכונית, מניע ויורדים לעבר מצפה. מאיץ את
המכונית לעבור את הכביש באותה מהירות שנסעתי במטרה לעבור את
המרכז, לא בגלל שנאה ופחד אלה להיות במקום אהוב ושקט כמו הבית
שלי. אני בכניסה לאזור התעשייה מצלצל להודיע הגעתי. אימא מצידו
השני של הקו מקבלת את ההודעה בדמעות, שנינו מבינים את משמעותם
של הדברים.
    המהירות צונחת ואני מטייל ברחובות שמילאו את חיי והיו את
חיי וילדותי, אני פונה לכביש המוביל לרחוב שלי. אני מזהה דמות
העומדת בצומת הרחוקה אני יודע שזאת אימי אני ממשיך להתקרב והיא
מבחינה בי. היא עומדת בוכה על הבן ששב הביתה לאחר שהות ארוכה.

    אני מחנה את המכונית, סוגר את הגג ופורק את תיקינו. אימי
קרבה לעברנו בצעדים איטיים אני מבחין בדמעותיה, היא נושקת לי
ואנחנו עומדים שעה ארוכה חבוקים מבלי לומר דבר. את העבר אנחנו
משאירים מאחור נותר לנו רק העתיד שאנחנו חייבים לנצל עד תומו.
אני מציג את רהב לאימי אמי מביטה בה ונושקת לה ועוזרת לנו עם
התיקים.
    אני הולך יד ביד, ביד אחת אימי וביד השניה רהב בצעדיה
האיטיים. אני שמח על המסע הביתה, על האפשרות לעביר את הפסח
בחברת משפחתי ועל הזכות שנתנה לי לעביר את חיי עם משהיא שאני
אוהב ויודע שאנחנו זקוקים ואוהבים אחד את השני.
    אני מגיע לבית פוגש את אבי נושק לו ויודע שהגעתי הביתה.
סיימתי את המסע האחרון הביתה.