ואני על הרכבת, שעת בין ערביים, ברגעים שהם לא היום עם המחשבות
שלו והלילה עם הקסם שלו, יושב ממתין לצאת לדרך. אני עוזב עיר
זרה בדרך לממלכה רדומה. אני משקיף בחלון ורואה את עצמי זז.
איני זוכר אם ראיתי את השקיעה, או את טיפות הגשם ניתכות על
החלון. מחשבותיי היו עם אותה אישה שהשארתי מאחור, מישהי
שהתאהבתי בה בן רגע, וברגעים ההם נוסע אני. מחשבותיי נוסעות
עמי וממלאות את עולמי ואותי בדמותה, בריחה, באותה נשיקה שסמלה
פרידה מאי רצון. למחשבות שהיו והיו לאותו קשר שנוצר וניתק,
שנרקם בגלל שלא היה קיים והתפוגג בחשכת הלילה המתחילה למלא את
האוויר. ואני עוזב את העיר שחודשים אחרי כן אשבע שלא אשוב
עליה, אך תמיד השתוקקתי להיות בה, להיות בתוכה ולהרגיש את הריח
שנמוג מהזיכרון. ואני מביט בחלון ברכבת מעיר זרה בשעה שכבר
הלילה בחוץ, ורק המחשבות ממשיכות הם לנוע.