את!
את ליבי אחזת בידך הקרה
בעדינות של מנתח כירורגי
המתאמן על הקרפדה השיבעים ושבעה.
בצד הנחתו, דחוי וגלמוד.

והשדים
הו, השדים!
הם ימשיכו לחולל אי-שם
באותם מקומות חשוכים שנסחב על גבינו -
גם את גם אני.

והשקיעות - זבות דם,
היתושים יזמזמו מעל ביצות
של אפשרויות אבודות
והציפרים שממעל יזכירוני,
    שהרבה אגדות
          פשוט מתות.

והלילה, לא קולך ילווני
אל שנת-פז מתוקת חלומות
ושערי תקווה חדשים, לא תפתחי בפני -
אני, הלכוד לי ברשת דייגים,
מפרפר במי-האפסיים,
בשדה האשליות המרירות,
הקרות ונטולות החמלה
ולידי... אראה אותך.

29/01/00 נכתב ב"השראת" אורלי אחת