18 בספטמבר 1999. מסיפורי ברק

סמוך לבנין בו גר ברק, גר משה. משה היה איש מוזר, הוא כל הזמן
נראה כאילו הוא חושב על כל מיני דברים חשובים ודחופים, כמו
אמא, שלפעמים באמצע ארוחת הערב, הפנים שלה מתכווצות והיא נראתה
כאילו היא מסתכלת במשהו שקוף באמצע האויר, ואז המזלג נעצר לפני
הפה והיא אומרת שהיא שכחה משהו חשוב בעבודה. ואז היא ואבא
מדברים כמה דקות על כל מיני דברים לא מעניינים והיא נרגעת.
אבל כנראה, שמשה אף פעם לא נרגע. הפנים שלו תמיד מכווצות.
אולי בבית, כשלא רואים אותו, הוא לא ככה, חשב פעם ברק. אולי
הוא כמו אמא, ובבית הוא ככה רק כמה שניות בארוחה, ואז הוא אומר
שהוא שכח משהו בעבודה ואישתו מדברת איתו על כמה דברים לא
מעניינים והוא נרגע.
אז אולי אמא, כשהיא לא בבית, גם מסתובבת עם פנים מכווצים, חשב
ברק והחליט לשאול את עודד, אחיו, מה דעתו.
עודד התעסק בספרים שעל מדף הספרים המשותף שלהם, כשברק סיפר לו
על מה שחשב. עודד הסתכל בו וגיחך תוך כדי שהוא נענע בראשו. ברק
ציין לעצמו שעליו לשאול את אמא בערב, או את אבא, כשיחזור
מהסידורים בעיר.
למשה לא היו ילדים. בעצם היו לו שניים, תאומים, אבל זה לא
נחשב, כי הם היו מאוד מאוד קטנים. הם היו סתם תינוקות ששוכבים
בעגלה הכפולה המשוכללת למראה שלהם והיו מביטים על כל מי שהסתכל
עליהם ישר בעיניים, באדישות משונה כזו. אשתו של משה היתה מאוד
נחמדה והפנים שלה אף פעם לא היו מכווצים. היא תמיד חייכה והיתה
מדברת אל התינוקות שלה בצורה שגרמה לברק לחייך כשהוא שמע אותה
עוברת איתם בפארק.
ברק חשב, שאולי משה ואשתו, שקראו לה רותי, היו בדיוק כמו
ההורים שלו, אבל הפוך, כי רותי היתה כל הזמן בבית, ומשה לא.
אבל משה היה חוזר גם בצהריים הביתה ואמא של ברק היתה חוזרת רק
בערב. וגם רותי לא ציירה, כמו אבא של ברק. פעם ברק שאל אותה אם
היא מציירת, אבל רותי חייכה את החיוך הנחמד שלה ואמרה לו שלא,
אבל היא עושה דברים אחרים. "את מתכננת בניינים?" ברק שאל אותה
אז, והיא צחקה ואמרה לו שהיא מפסלת ושהיא שרה וכותבת. ברק שאל
אותה אם היא מוכרת את הפסלים שלה ומה היא כותבת, ועל זה שהיא
שרה הוא לא שאל, כי אי-אפשר הרי למכור את הקול שלך. היא הסבירה
לו שהיא רק עושה את זה להנאתה. ברק החליט לא לשאול יותר, כי
הוא לא חשב שהוא יבין.
ערב אחד, ברק ראה את משה יושב לו לבד על ספסל בפארק של
השכונה. זה היה בערב יום שבת, כשברק טייל עם הוריו ואחיו. עודד
היה כל הזמן מקפץ ומקשקש על כל מיני דברים  בהתלהבות ומעצבן
כרגיל, אבל כשהתקרבו למשה הוא השתתק. ברק שמע את אמא שלו אומרת
משהו בשקט, אבל הוא לא הבין מה. הם התקרבו למשה בשתיקה שנראתה
לברק מאוד לא נעימה, ושההורים שלו עברו ליד משה הם אמרו לו
בנימוס שלום ומה נשמע, כמו שמבוגרים תמיד אומרים ושואלים למרות
שתמיד במקום לספר על כל מיני דברים הם עונים משהו שאי-אפשר
לדעת ממנו כלום.
משה בירך אותם בחזרה וברק ראה שהפנים של משה לא מכווצות
עכשיו, אבל יש בהם משהו עצוב כזה ולכן הוא חשב שאולי, במקום
זה, עדיף שהפנים שלו יהיו מכווצות כמו קודם.
ברק חשב אחר כך, שזה נורא עצוב לו לראות מבוגר כל כך עצוב.
הוא ראה הרבה פעמים ילדים עצובים, וגם הוא בעצמו היה לפעמים
עצוב, אבל הוא אף פעם לא ראה מבוגר עצוב כמו ילד. חוץ ממשה.

(נכתב בהשראת סדרת סיפורים שכתבה יעל א. - נקווה שהיא תפרסם
אותם פה בקרוב...)