מאבדת תקווה, מאבדת את כל מה שהיה, מאבדת את כל מה שיש ומאבדת
את כל מה שנראה כמו משהו שיהיה.
מאבדת דברים, מאבדת אנשים, מאבדת חוויות, מאבדת רגשות.
מתחילה בצעד קטן ומגבירה צעדים.
מאבדת חפצים, שהיו פעם כל כך מלאי משמעות, ועכשיו רק ממלאים
מקום בחלל העצוב שבקופסא הסגורה.
מאבדת תמונות, שכל פלאש ופלאש היה כל כך מלא משמעות, מלא סדר,
מלא עוצמה, הלחיצה הזו הייתה כל כך חשובה, רק להנציח את הרגע,
שישאר לנצח בידי, ושארצה לעזבו אזרוק את מלוא ידי לפח, אך מה
יהיה עם מה שהונצח בליבי?
מאבדת חוויות, כהיו תמונות שנזרקו לאשפה, הזכרון שבליבי נמחק
כלא היה, כל מה שנשאר זה זיכרון מעורפל של דמות חשוכה וחיוך
עצוב-שמח שכזה, חיוך שהוכיח כמה הילדות היא קשה.
מאבדת רגשות, כאילו לא אכפת, כאילו כלום. מאבדת רגשות כאילו
בחיי לא הרגשתי את אותן רגשות, את האהבה הזו, את הגעגוע, את
העצב, את השמחה, את השקיעה שעל פניי, שרק הסגירה את העצבות
שמאחורי החיוך העצוב הזה. מאבדת את הבכי שהסגיר אותי מהר יותר,
כפושעת שנתפסת בשעת גניבה. מאבדת את כולי, את הייחודיות שלי,
מאבדת את עצמי, ומשאירה רק את רגש השנאה, "הרגש הכי מיותר"
כדבריי העולם, וכל אחד שאומר את זה שונא יותר ויותר את הכל.
ואני? שונאת את הכל הכי הרבה, זה הרי הרגש היחידי שמתפקד
אצלי.
מאבדת אנשים, כאילו לא היה בינינו כלום. לוקחת איש ומוחקת אותו
מזכרוני, מעיפה אותו מראשי ומחיי כמו צעצוע שנמאס ממנו, צעצוע
של תינוקות. מכירה אנשים ומנצלת אותם, מפיקה את המיטב מהאנשים
הללו, שחושבים שמה שיש בינינו נקרא "חברות". מנצלת, נטו. אפשר
לקרוא לזה אינטרסנטיות וצביעות, אני קוראת לזה אנושיות. כזו
אני, בלי כל הדברים הטובים, כזו אני.
כולם עוברים את השלב הזה בחיים, ולפני אומרים לעצמם - כשנגיע
לגשר נחצה אותו.
אני רצתי אל הגשר המדובר, רציתי להגיע אליו, לחצות אותו.
אך לפני שחציתי אותו, עייפה ותשושה, עצובה ושמחה, גאה ומלאת
בושה,
עצרתי והסתכלתי לאחור,
ביי ביי תמימות, אמרתי.
ביי ביי תמימות, הגיעה השעה להסתכל לעולם בעיניים ולתת לו
בפרצוף, כמו שקיבלתי ממנו בכל שנות התמימות.
וכשחציתי? איבדתי את עצמי.
ועכשיו? ממשיכה לחפש.