פעם ראשונה שהעצב הכרוך במוות מקנן כל כך בסמיכות - במשפחה
שלי. פעם ראשונה שיש בי רגש כלפי גופה בתכריכים. אמא שלי סיפרה
שנגעה בו לאחר שנפח את נשמתו והוא היה נוקשה כאבן, כך אמא שלי
מרגישה כשהיא נוגעת באמא שלה שעדיין נמצאת בין החיים. ואני
הקשבתי בשקיקה לדברי ההפטרה "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו
מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עלים ויורדים בו..." כך היה
חולם יעקב... איש ולו מידות טובות, נזכרת כיצד נזף בי
כשהתרוצצתי בעיצומו של חורף וכפות רגליי חשופות... " את
תתקררי"... ואני בסרבנות עיקשת משייטת ברחבי בית עצום מידות...
יחפה ומחייכת... במהלך הלוויה הכה גשם זלעפות ואנו רכונים
ונסמכים ואני חשה חולי בכפות רגליי.
משחזרת כיצד השליכה אמי את עצמה על קברו הטרי של אביה , חופנת
מן אדמה המכסה את גופתו כאילו זו מואצלת בנשמתו, ממלמלת ובוכה
"אבא, לא נשאר לי אף אחד... אבא". ואני זועקת "יש לך אותנו
אמא, יש לך אותי, אני אשמור עלייך" והיא השיבה בקול ענות חלושה
"אין לי אף אחד" והאמירה הזו שלה הכעיסה אותי. "גם אני כמוך
אמא ואולי בגללך... אין לי דבר... מלבד אותי, אותי לעצמי".
אחי מתקשר, כמגשש בעלטה ספק שואל, טוען בחשש שאינו מרגיש דבר
ואני יודעת שהמרחק מייצר קהות חושים , לכן אני בדרומה של הארץ
והוא בחוץ לארץ, מוכנים למוסס את תחושת השייכות, כי זו בהכרח
סירסה אותנו ובאופן פרדוקסאלי למרות המרחק והקהות, אני שם
עדיין, צורכת. סבא שלי היה חייט... המקצוע כמוהו נמוג ונעלם
מהעולם, או תחושה סובייקטיבית.
24.10.04
היום הוא יום האזכרה למותו של סבי והיום הוא היום בו הצעתי
לעצמי נישואין ואילן הסכים. |
