הן חיכו לי ליד הסופרמרקט, "בעשר", הדהד קולה של הדס שקבעה
איתי בתקיפות שאבוא לאסוף אותה ואיזו חברה שלה מרחוב עלום שם
.
נסעתי דיי מהר, אני לא יודע למה, פגישות כאלה, לא ידועות, תמיד
חובות בתוכן איזשהיא הרפתקה עבורי.
אני יודע שזה נשמע טיפשי, אולי קראתי יותר מידי ספרי
"ג'ינג'י", שהייתי קטן, אבל זה עדין מרתק אותי כל פעם מחדש.
נעצרתי ליד הסופרמרקט והן חיכו לי שם.
הבחורה שפתחה את הדלת הקידמית והתיישבה לידי כאומרת עובדה,
הזדהתה כהדס, והבחורה השניה, צנומה ושקטה, פתחה את הדלת
האחורית והצטנפה במושבה.
הדס היתה יפה, אפילו מאוד.
כזאת בחורה שאתה מסובב אחריה את הראש הרבה אחרי שהיא התרחקה
ממך ואתה כבר יודע שאין סיכוי שמשהו יתגלגל, מסתכל בה רק לשם
ההנאה ומודה לכמה דקות על כך שעדיין יש דברים ששווים מבט בעולם
המסריח הזה.
היא התנהלה בנוחות במושב הקדמי, הוציאה והחזירה דיסקים ,
עיוותה את פנייה בכל  פעם שהוציאה משהו לא לטעמה, וחייכה.
היא חייכה כל כך הרבה,  שבאיזשהוא מקום היא עשתה לי כל כך טוב,
טוב כמו שלא הרגשתי מזמן.
תוך כדי דיבור לא יכולתי להתעלם מהעובדה שאני מכיר את הבחורה
חמש דקות פנים מול פנים, ואני מתחיל להתאהב בה.
מעולם לא התאהבתי, אולי בגלל זה, זה כל כך מוזר לי, אבל ככל
שהיא ממשיכה לחייך ולבחור מוזיקה בחרדת קודש, ולנוע על המושב
כאילו הוא שייך לה, אני מתאהב, ממש ככה.

עכשיו, עשרים דקות של דיבורים רצופים עם הדס , השכיחו ממני
לחלוטין את היצור השקט והצנום במושב האחורי, הסתכלתי במראה
וראיתי אותה מביטה מהחלון במעין עצב תהומי .
"ואת?" שאלתי בקול רם ובהדגשה של כל אות.
"טל", היא ענתה בשקט, וחזרה להסתכל מהחלון.
הדס נעה בחוסר נוחות, "אל תשים לב, היא קצת מדוכאת היום, נכון
טל???", היא אמרה בהטעמה , כאילו היא מדברת אל ילדה דיסלקטית.
טל אישרה עם הראש והמשיכה להביט החוצה ברצינות.

בסוף הגענו לאיזה מועדון "פשוט משובח"-הבטיחה הדס עם נענוע ראש
מבטיח.
היא נכנסה ראשונה, מתחנפת ומפלרטטת עם הדורמן,  ואנחנו אחריה,
חוששים יותר.
המוזיקה היתה הרבה יותר רועשת ממה שהייתי רגיל , אבל הדס הלכה
אל הבר בצעדי ריקוד ונראתה שהיא נהנית מכל רגע.
היא הורידה בירה שניה ושלישית לתוך הגרון היפה הזה שלה שמחובר
לכתפיים רכות, שמתחברות לגוף חטוב, כפי ששמתי לב עכשיו כשהיא
עומדת לידי.
טל התיישבה ליד אחד הקירות ושתתה בירה ראשונה באיטיות ובעצבות
הזו שלה.
אני התחלתי לרקוד, ובדיוק כמו שצפיתי הדס הצטרפה אלי, הרגשתי
שכולם מסתכלים עלי, מקנאים על זה שהיא-איתי.
טל התקרבה אל הדס ולחשה לה משהו באוזן, הדס סימנה תנועת ביטול
והמשיכה לרקוד, והסבירה לי שטל רוצה ללכת.
"אבל אני לא הולכת לשום מקום", הבטיחה הדס , "ובנתיים", ביקשה
בקול מתחנחן, "אולי תביא לי סיגריה?"
"א..אני...אני לא מעשן", גימגמתי במסכנות
הדס קירבה את שפתייה אלי, "וזה לא צריך להפריע...", אמרה
וציחקקה.
נו, הלכתי להשיג לה סיגריה, מתוך נימוס שאלתי גם את טל אם אפשר
להביא לה משהו.
היא חייכה, חיוך שצמצם את עיניה לאפס, ומלמלה לעברי "אולי רובה
קטן, עדיף גדול..."
גיחכתי, מחוסר יכולת לתת תשובה מתאימה יותר.
"הדס בטח רוצה סיגריה", היא אמרה והוציאה שלוש סיגריות מקופסא
כחולה, הגישה אחת לשפתייה והגישה לי עוד שתיים.
"אני לא מעשן", אמרתי לה והחזרתי אחת.
"אני יודעת שאתה לא מעשן, אבל הדס תרצה שתיים, תאמין לי."
חייכתי חיוך מבולבל וקמתי ללכת.
הסתכלתי עליה, יושבת מכווצת ליד הקיר האפור לוגמת בירה באיטיות
ומעשנת .
היו לה פנים רגילות, שום דבר שיגרום התקפי לב לבחורים מלאי
הורמונים, וגוף רזה, כמעט שדוף, והיא היתה עצובה, עצובה כחלק
מהמראה שלה.

הגשתי להדס את הסיגריות, היא חייכה " ואיך ידעת להביא לי
שתיים?, עכשיו עברת את המבחן"..
"ואיה מבחן בדיוק?" החזרתי.
"שלי", היא ענתה, ונישקה אותי.

כשנחתתי חזרה , ופתחתי את העיניים ראיתי שטל מסתכלת עלינו
ומחייכת חיוך קטן.

החזרתי אותן הביתה, הדס מתנמנמת במושב הקדמי וטל מאחורה, בוהה
בחלון.
הדס התעקשה שאוריד אותה קודם, הודתה לי , ואמרה בקול מתגרה
"אנחנו עוד נדבר".
טל כיוונה אותי בשקט לביתה, עצרתי לה מול הכניסה.
היא נאחזה בחוזקה במשענת הכסא שלפנייה, וניסתה להגיד משהו,
ובכל פעם שפתחה את הפה להגיד משהו, יכולתי לראות את פרקי
האצבעות שלה מלבינים ממאמץ.
"רציתי לומר,ש....תודה, באמת תודה"
עיוותי את פניי, כמו שאני תמיד עושה שאני נבוך או מבולבל
"אממ..אין בעיה, באמת", ניסיתי לזרז אותה, רציתי להגיע הביתה ,
לישון טוב ולצאת עם הדס מחר, לבד.
"אתה לא מבין", היא ניסתה שוב, " עכשיו אני מבינה מה שתמיד
חשבתי, בזכותך, אז-תודה"
אם הייתי פחות שיכור, ופחות עייף יכול להיות שהייתי מנסה לברר
למה התכוונה, אבל במקום נדתי בראש .
"אז ... נתראה" , אמרתי בנימה של אחד שיודע , שזה לא יקרה.
טל יצאה בשתיקה של מישהו שיודע את אותו הדבר.

חודש לאחר מכן, טל מתה.
היא תקעה לעצמה כדור בראש מאקדח, גדול, לא קטן.
אמ -שש עשרה של אח שלה.
הדס לקחה אותי להלוויה, כולם שם הסתכלו עליה, כל כך יפה עם
השמלה השחורה שלה , וכל כך נוגה עם הדמעות שהתנקזו בעינייה.
שהלכנו למכונית שלי אחרי ההלוויה, בשתיקה.
היא ניגבה את הדמעות, תיקנה את האיפור באוטו, וביקשה סיגריה
"אני לא מעשן", הזכרתי לה.
היא חייכה אלי,
"זה", אמרה ,"לא צריך להפריע לך".