את זוכרת את תחושות האהבה שפרחה
בשדה דובדבנים על גג העולם
כאשר הפשטתי ממך את בגדייך הקלילים
שוב ושוב , נשקתי את גופך עוד ועוד,
מרדת החשיכה עד עלות השחר,
בלילה שלא היה כדוגמתו?
נגענו אז בשמיים, נגעתי בך
ושוב בשמיים...
ידעתי כבר באותו הלילה
שאני מקריב לך, בעצם, את לבי
אל מול עדי עולם- הכוכבים,
ידעתי שעם שפתייך הנושקות והנושכות
את בעצם אוכלת אותי מולך,
וזורמים ממני הזרעונים כדם
ומדביקים את גופינו לבל ירפו.

את זוכרת איך נראה 'סוף העולם' באותן שעות
כאשר אותנו הקיפו הרוחות הטובות,
פרצו בשנינו ולא יכולנו לצאת מהמחול
אשר נפער בלב העולם
וקיבל אותנו, כפי שאנו, יחדיו?
התענוג אשר אפף את נשמותינו
חיבק ולא הרפה, ולא הרפה...
עד שצחקת בזעף של תשוקה,
אחזת בי בכיווץ ולפיתה ...  'גמירה'.
כמה חזקה היית אז כנגדי;
אחרי שחלבת לבי וגופי
ונותרתי כה חלש  
כאשר גחנת מעליי ואותי רק הרחת.
ליטפת אותי בעודי מרחף מחוץ לזמן הווה
וכבר עתיד רוקם.

את זוכרת?

15/12/04©