לא ישנתי כל הלילה, כל הזמן רצו בראשי פנטזיות וסיפורים
בדויים, תהיתי באופן תמידי על מה שחברי הולך לספר לי על העלמה
המיסתורית.... השכם בבוקר מצאתי לי מספר דפים וכמובן עיפרון
לכתיבה ויצאתי אל ידידי הגר בנמל. דפקתי על דלתו ואין עונה,
חשבתי לעצמי וודאי הוא ישן והקדמתי...?  ואז חשבתי גם אם כן,
אז שיעור! אני לא מוכן לחכות עוד! המשכתי לדפוק על הדלת, פעם
אחר פעם ועדיין אין קול ואין עונה.
זה כבר עבר כל גבול, לא הייתי מוכן עוד לסבול את החוצפה הזו,
הוא הזמין אותי ופתאום התחרט ברגע האחרון? או שמא מתחילת הדרך
לא הייתה נפשו בעניין והחליט לסבן אותי על מנת שלא אלחץ עליו
שיספר.
ובעודי ממתין שם ליד הדלת, תוהה מה יכולה להיות הסיבה לכך
שמכרי אינו פותח לי, על חוצפתו של זה, עוברת שכנתו ממול עם
שקיות מכולת, ומתבוננת באפרכסת אוזני במבט חשוד, ישר הבנתי
וצעקתי לכיוונה "לא ביצעתי בשום איזור מחלקי גופי ניתוח, שום
דבר אצלי אינו שתול, ואני אמיתי בכל רמ''ח איבריי!"
היא הסתכלה עליי ואמרה "אני לא יודעת על מה אתה מדבר מעולם לא
האמנתי בשטויות האלו..." פה היא עברה את הגבול, זה כבר היה
מוגזם...גברת רכילות מס' 1, טוענת שהיא מעולם לא האמינה לזה,
האישה שהמציאה עליי שקרים שגורמים לכל בני יפו להתבונן בי
ובמיוחד בחלק שבו אני שומע, יחד עם זו ועם זה שמכרי לא טרח
להופיע  זה היה המון בשבילי, ואני אדם מאוד נסער בזמן שאני
רגוע ושליו ומה כעת? כעת אפילו אדם שעורך טקסי מדיטציה מדי
בוקר היה מאדים, ואפילו מסגיל!... בלי לחשוב פעמיים, ובעצם בלי
לחשוב גם פעם אחת יריתי עליה צרור של צרחות, צווחות וצעקות,
ביניהן אני חושב שאפילו הזכרתי את הכלב המנוח שלי שהיא אמרה
שרצחתי אותו בשביל האוזן שלו, כל כך הרבה צרחות מעולם לא שמעתי
יוצאות מגרוני, האשמתי אותה בפרונקל שיצא לי בגב, גם בטחורים
שלי האשמתי אותה, בכל דבר רע שקרה לי בחיי האשמתי אותה, והיא
מסכנה עומדת שם ומאזינה לי, מנסה לקחת כל מילה שלי ולנצור אותה
בספרי הרכילות הגדולים של יפו, בזמן צעקותיי חשבתי לי שאם מכרי
ישן אז בוודאי כבר הערתי אותו עם כל הצרחות, כי אם הערתי את
אדון שושציק, ואת גברת אנצ'ילביץ', אז בוודאי שהערתי את האדם
שגר דלת ליד עצביי.
ובעודי צורח וזועק, נגמר לי מה לאמר, לאט לאט טון הדיבור שלי
נחלק עד שהפסיק לחלוטין, כעת ציפיתי שהיא תתחיל להשיב לי על
הצרחות , ואז זו פלטה "טוב, החלב שלי כבר החמיץ, בוא תיכנס
נשוחח קצת..."
ואז, אני, שהוצאתי כבר את כל מה שהיה לי, ירקתי את כל הרעל
שצברתי במשך העשרה חודשים האחרונים, התבוננתי בה, ואמרתי
"כמובן...אחרייך." היא חייכה ופתחה את דלת ביתה. התקדמנו בתוך
הבית הקטן הצפוף, ישר פתחה את דלת הגזוזטרה, ושם התיישבנו כאשר
עינינו צופות על כל השכונה.