"אם הייתי צריכה לתאר את החיים שלי, הייתי אומרת שהם מורכבים
מתקופה אחת ארוכה ורעה, שמדי פעם היו בה הפסקות של תקופות
טובות, שנותנות את ההרגשה שאפשר להוציא את הראש מהמים ולשאוף
קצת אוויר.
החיים שלי היו חרא. כן חרא! ואני מכירה את כל הנשמות הטובות
שיקומו ויגידו שאני מדברת שטויות ושהיו לי חיים לא רעים בכלל,
אז מה? שיגידו לא אכפת לי! מי שחי את החיים שלי, ומי שנאלץ
לחיות עם עצמו היה בסופו של דבר אני. והרגשתי רע עם עצמי, כ"כ
רע... לא אהבתי את עצמי, חיפשתי כל מיני דברים ולא מצאתי אותם,
עשיתי כל מיני שטויות, התנהגתי בכל מיני דרכים שפגעו בכל
האנשים שחשובים לי, שגם בלעדיי היה להם קשה. שנאתי את עצמי עוד
יותר שגרמתי להם להרגיש ככה. והרגשתי עוד יותר רע עם עצמי.
אז ניסיתי ללכת בתלם ולהתנהג כמו שצריך, לא הצלחתי לעשות את זה
אז הרגשתי עוד יותר חרא עם עצמי, ואז סף הרוע והשנאה שהרגשתי
כלפי עצמי הגיע לשיאים חדשים. היה לי רע אבל חייכתי. חייכתי עד
שנמאס, אז לקחתי סכין גילוח וחתכתי. והנה אני עכשיו יושבת פה
מספרת לך את זה."
ז', נשמה אבודה בבית קפה "עדן" בשמיים. |