מי זאת?
היא הילדה ההיא, זאתי שהחיים שלה השתנו. פעם לפני די הרבה זמן
היה לה שמחת חיים, חיוך על הפנים, רע לא היה לה כמעט בכלל, הכל
לא עיניין אותה, כלום, כן.
מצאה את עצמה הולכת ברחוב, לבושה איך שבראש שלה עם שקית שוקו
בפה, סיגרייה זולה וכובע.
היום? היום הכל כבר שונה, לא ברור אם לטובה בכלל. יושבת בבית,
שותה קפה, רואה חדשות ואכפת לה מעצמה, אולי זאת רק אשלייה,
הדבר היחיד שלא השתנה, זה הסיגרייה, רק שעכשיו היא אפילו יקרה.
היא מרגישה אבודה. פתאום הכל הזייה, לא אמיתי, הכל השתנה והיא
רוצה את החיים שלה בחזרה, לחזור להיות הילדה הקטנה.
ניסתה לדבר, ניסתה לברר, לקרב, לשנות, כלום לא עזר, הכל
נשאר... ממש אותו דבר. לאן עכשיו ומה יהיה? השאלות האלה משגעות
אותה. נשרט לה השכל, היא לא בטוחה בכלום כבר, מה נכון, מה שקר,
פתאום כסף נהיה דבר מרכזי והיא שונאת את עצמה על זה, שונאת
אהבה לכסף, שונאת חמדנות, שונאת שעושים לה רע והיא צריכה להיות
סובלנית, הרי סובלנות- אתה סובל ושותק. והיא, היא שותקת המון,
לא מוציאה מילה, לא בדרך שלה, היא מעדיפה לא להגיב, לא לריב
אבל להיפגע מבפנים, היא סובלת ובוכה אבל הכי חשוב שאף אחד לא
ידע, שאף אחד לא יתערב, זה העסק שלה ועזרה היא לא מוכנה לקבל,
גם מההכי קרובים.
ולרגע, שאני מרימה את הראש מהדף, עוצרת את המילים, אני קולטת
שהילדה הזאת היא בעצם... אני.
מוקדש לכולכם. |