וככה היא עמדה, על בימת עץ גדולה, גבוהה מעל כולם, וכל העיניים
תלויות בה, ומהן יוצאים אליה מבטי הערצה, וכולם מחכים שהיא
תתחיל...
ולה לא אכפת, רוחה מתמזגת עם הטבע, הפנימי שנה והחיצוני שלהם.

והיא פתחה פיה, מתחילה בשיר, וקולה כקול מלאכים, ושירתה כשירת
הציפורים.
והכל... דומם... נדמה שהציפורים הפסיקו מעופן, ומפל המים הפסיק
את שאגתו רק כדי לא להפריע לשירתה, והכול... דומם... פרט לקולה
שלה, נדמה אפילו שהאלים בכבודם הפסיקו עבודת שמים כדי לשמוע
שירתה.
ואף אחד לא מוריד מבט ממנה, לא איש, לא חיה ואפילו לא אל, כדי
לא להפסיד אף אחת מתנועות שפתיה האדומות, המבריקות באור השמש.

וכולם שומעים שירתה, את שירתה אליהם לא מופנת... שירתה הופנתה
למשהו רחוק ממנה, אך נמצא בתוכה, בתוך ליבה.
השירה הסתיימה, וההמון פורץ בקול שמחה גדול, וכל העולם חוזר
לקדמותו, הציפורים שבות לשיר, ומפל המים שב לשאוג, והאלים
חוזרים לעבודת שמים.
והיא, עדיין על הבימה, כבולה אליה בשרשראות ברזל כבדות, וההמון
חוזר לחיו, ואף אחד לא שם לה אליה, והיא צמודה לעמוד העץ אליו
היא כבולה, ועיניה אל שמים מופנות, אך נדמה שהאלים עצמם נטשו
אותה ברגע ששירתה נסתיימה.
ועיניה נוטשות שמיים, שכן הבינה ששמים נטשו אותה, ועיניה
חוזרות להמון הרועש, החיי את חיו, ולפתע אדם, קרב אליה מן
ההמון, נעצר לפני הבימה, עיניו נופלות ברכות על עיניה, וחיוך
קטן על שפתיו, ובעיניה קרן תקווה, והאיש על הבימה עולה, וההמון
עוצר חיו, והציפורים מפסיקות מעופן, והמפל מפסיק שאגתו, והאלים
מפסיקים עבודת שמים והכל מסתכלים על אותו אדם, הקרב אליה,
ומתיר אותה מכבליה, והיא נשארת דוממת,עיניה מביטות בעיניו,
ולאט לאט, מתחילה להיעלם, גופה נעשה חיוור מרגע לרגע, והיא
פותחת פיה, שרה צלילים אחרונים.
וככה היא נעלמה, זאת שעמדה על בימת עץ גדולה, זאת שבשבילה
הציפורים הפסיקו מעופן, והמפל הפסיק שאגתו, והאלים הפסיקו
עבודת שמים, רק בשבילה נעצר העולם.