שוכבת מקופלת במיטה שהיא לא שלי, בחדר שהוא לא שלי. המוח שלי
משתגע ממחשבות, הדופק שלי מאיץ, הנשימה מתחילה להתבאלגן לי, כל
מחשבה שעוברת לי בראש, נתקעת, לא רוצה לעזוב.
מה יקרה אם אני אשאר ככה תמיד?
מה יקרה אם בחיים אני לא אחזור לעצמי?
מתחילה לבכות מבפנים, אני מפחדת לבכות, מפחדת שאם אני אתחיל
אני בחיים לא אוכל להפסיק.
טוב, אני חייבת לנסות להירדם, להעביר את זה, עוצמת עיניים
נושמת עמוק.
להירגע - אני אומרת לעצמי.
הנשימה מסתדרת לאט לאט, הדופק נרגע, העיניים עצומות.
ואם אני לא אתעורר?
הדופק מאיץ שוב, הנשימה מתבאלגנת שוב.
אני בחיים לא אתעורר, זהו נשרטתי, זה לא בא לי בטוב היום,
דווקא היום.
אני מפחדת להירדם, מפחדת שבחיים אני לא אתעורר, יותר גרוע, אני
אתעורר שרוטה, לא נורמלית, אני מפחדת.
הגוף שלי רועד, אני לבושה במלא שכבות, לא קר לי והגוף שלי רועד
בטירוף.
מה אני אגיד לאמא שלי?
להירגע...
להירגע...
להירגע...
אני לא מצליחה להרגיע את עצמי, תוציאו אותי מזה, אני מתחננת,
אני לא רוצה להישאר ככה, תוציאו אותי מזה בבקשה, בבקשה.
אני חייבת לישון, העיניים שלי נעצמות וכל פעם שהם נסגרות ואני
רואה חושך, הלחץ חוזר, אני לא אתעורר!
די! מספיק!
אני אתעורר, אני אחזור לעצמי!
אני בסדר!
לא נשרט לי השכל!
לא נדפק לי המוח!

ואם כן...?!
אני מרגישה את הדופק שלי בחדר השני, אני לא מרגישה טוב, אני לא
בסדר, זה בהחלט לא מצב נורמלי, תוציאו אותי מזה, שמישהו ישלוף
אותי מהסיוט הנוראי הזה שמסרב לעבור, תגרמו לזה להפסיק, זה
אוכל לי את הומח.
אני תופסת את הראש, המוח שלי השתגע, התחרפן, כל המערכות
קורסות, אני מתה מבפנים, מה קורה לי?
המחשבות מטפסות למעלה, שורפות לי את כל התאים, תא אחרי תא,
הדופק מוציא לי את העיניים עוד רגע.
להירגע
להירגע
להירגע...
תרגיעו אותי... בבקשה!!!
המחשבות לא עוזבות אותי, מה אני אמורה לעשות עכשיו?
מה אני אגיד להורים שלי?
לבית ספר?
לחברים?
מה? שהסמים דפקו לי את השכל?
אני לא רוצה להיות בסטטיסטיקה, ואם יקרה משהו?
ואם אני לא אתעורר?
או אתעורר בית חולים?
בבית משוגעים?
אני לא שייכת לשם, לא אני!
ושוב העיניים נעצמות והחושך מחזיר את הלחץ, את המחשבות, את
התסביכים.
זהו! אני צועקת, גמרתי עם הסמים! בחיים לא נכנס לי יותר כלום
לגוף! גמרתי עם זה! זה לא בשבילי! בחיים דבר כזה לא קרה לי.
זהו, עכשיו אני משוכנעת, נשרט לי השכל ואני בחיים לא אחזור
לעצמי.
אני לא רוצה לחזור שרוטה הביתה.
אני לא רוצה לחזור שרוטה הבייתה.
אני לא רוצה לחזור שרוטה הבייתה!
אני מתקפלת, מכווצת את כל השרירים.
די! עכשיו זה כבר הפך להיות ממש רציני, תוציאו אותי מזה!
כולם הלכו לישון, נשארתי ערה, לבד, כולם ישנים.
טוב, להירגע, לא, אני לא מצליחה, אולי תתעוררו... אני לא
מסוגלת להיות לבד עכשיו, אל תשאירו אותי לבד.
אני עושה הסכם עם עצמי, אם מחר אני מתעוררת ככה, אני מתאבדת,
פשוט הורגת את עצמי, כבר לא יהיה אני!
כנראה שהוא שמע את זה, שם למעלה כי כשהתעוררתי הכל היה מעורפל,
אני חיה? הכל בסדר? לא ידעתי למה לצפות, מה שכן לא חזרתי
לעצמי, שינה לי את כל החיים ה"חוויה" הזאת, הבנתי המון דברים
ובנתיים, תרחיקו ממני סמים, זה משחק עם המוח, שורף אותו, אולי
עוד כמה זמן אני אשנה את דעתי, אני כבר לא אפחד, אבל מה שבטוח
שעכשיו הרבה יותר ברור לי והרבה פחות קל.
חבל שאחרי שנתיים וחצי זאת הדרך שבחרתי להבין.