"כאשר תמס שעוות הנר עד תום לא אדע מה לעשות".
אמר לעצמו הילד הקטן שישב בתוך ארגז העץ הגדול.
אמר, מתוך שינה, הילד ששכב במיטה הגדולה וחלם.
אמרה לעצמה הילדה במסדרון הארוך והחשוך.
הילדה הביטה על קירות המסדרון בתקווה למצוא שם מקור אור גדול
מן הנר שלה אך תקוותיה נכזבו. הקיר היה חלק ושחור.
הנר בידה לא היה גדול ביותר ומי יודע אלו יצורים אורבים עכשיו
בחושך ויתנפלו עליה לכשיכבה האור הקטן שלה.
הילד הישן התהפך במטתו באי נוחות. היה נר ליד המיטה והוא האיר
את הילד הישן באור יקרות.  הילד הכיר באפשרות שכאשר יכבה הנר
יתקפו אותו המפלצות שאורבות בחדר. גם מתוך שינה הכיר באפשרות.
הילד בארגז היה נתון במצוקה קשה יותר משל שני האחרים. הוא היה
סגור בארגז הישן כבר הרבה זמן. האוויר החל להיות דליל יותר.
הנר איכל את החמצן אבל גם אלו הילד היה יודע, לא היה מכבה
אותו. הוא היה די בטוח שכשיכבה האור יתקפו אותו הדברים מבתוך
הארגז ומבחוץ לו.
הילדה החלה לפסוע אט במסדרון. רגליה נוקשות על רצפת האבן
הקרה.
לטיפת אור הנר חשפה לילדה קירות ערומים. היא לא יכלה לראות את
התקרה.
קולות של טיפטוף מים הידהדו במסדרון ומדי פעם נפלה טיפה מלמעלה
על ראשה.
"האם מישהו נמצא כאן?"
צעקה הילדה במסדרון.
צעק הילד בארגז וחבט במכסה באגרופיו.
שני הילדים נבהלו כל כך מההד של צעקתם שגמרו אומר לא לנסות זאת
שנית.
"אין כאן איש"
אמר הילד הישן וקו עמוק של דאגת ילדים התפרש על מצחו.
"אין כאן איש"
אמרו הילד והילדה בשקט.
אמרו המפלצות והיצורים והדברים שאיימו על שלושת הילדים, חיכחו
את כפותיהם בסיפוק ולקלקו שפתיים אדומות.
הילדה והילד שמעו את המפלצות אבל חשבו בטעות את דבריהם להד.
לפתע חש הילד בארגז במשהו קשה ועגול. אצבעותיו שלפו אותו
והביאו אותו קרוב אל הנר.
זה היה כדור זכוכית שפתיתי שלג צפים בו, קלים כנוצה.
הילד הפך את הכדור וצפה, מוקסם, בפתיתי השלג המרחפים כמו
מלאכים קטנים.
לרגע שכח היכן הוא נמצא.
הילד הישן חייך חיוך ראשון ורך.
הילדה במסדרון נעצרה כשהרגישה את פתית השלג הראשון נוגע
בעורפה.
היא הסתכלה למעלה וראתה עוד ועוד נופלים עליה. אך הם לא היו
קרים כלל, היא אפילו לא הרגישה בהם. ונפלו כה הרבה מהם עד אשר
כל הרצפה הייתה מכוסה שלג לבן ורך.
הילדה צחקה ולקול צחוקה התעופפו הפתיתים באוויר במחול קליל
ושבו ונחתו.
בת צחוק עלתה גם על פני הילד הישן ואלו המפלצות והיצורים סתמו
אוזניים ארוכות ושעירות בכעס ונהמו. הם שנאו צחוק של ילדים.
הילד בארגז עזב את כדור הזכוכית בבהלה. הוא יכל להשבע ששמע קול
צחוק מבפנים. הכדור התגלגל על רצפת הארגז ונעצר. הפתיתים
התערבלו.
מבעד לפתיתים יכול היה הילד בארגז לראות משהו, ילדה אוחזת נר.

היא צחקה וכשצחקה התערבלו הפתיתים מסביבה. הילד בארגז הביט בה,
הנר שלה היה קטן מאד והאיר מעט מן החשיכה.
מאחוריה זהרו עיניים של יצורים. היא לא ראתה אותם.
"ברחי"
לחש הילד בארגז וליטף את הכדור באצבעו.
"ברחי"
אמר הילד הישן.
הילדה שמעה מעין הד שבא מלמעלה, מאיפה שבאו פתיתי השלג
"שמחי....פרחי...שמחי...."  
היא חשבה שאולי המקום הזה אינו נורא כל כך למרות הכל. היא אספה
חופן של פתיתים ופיזרה אותם באוויר ואז דילגה בשמחה הלאה
במסדרון המושלג. זה לא היה לה קשה במיוחד לעשות את מה שאמר
ההד.
היא רצה ורצה במסדרון.
הילד בארגז נשם לרווחה. להבת הנר רעדה.
היא רצה ורצה במסדרון.
הילד הישן נע על משכבו, התנועה הרעידה את להבת הנר.
היא נעצרה. לא היו פניות במסדרון, הוא רק המשיך הלאה עוד
ועוד.
אותו מסדרון חזר על עצמו ואותם פתיתי שלג.
"הא הא הא", צחקו המפלצות והיצורים והפעם נשמע קולם בבירור.
כל פתיתי השלג נעלמו. כאילו נאכלו ע"י להבה בלתי נראית. הילדה
רצה ורצה במסדרון. אותו המסדרון. היצורים רצו אחריה. מגבירים
את הקצב כאשר הנר נעשה קטן יותר.
הילד בארגז ראה אותם, הוא ראה אותה מטפסת מבפנים על קירות
הזכוכית העגולים ומחליקה מהם שוב ושוב.
הוא יכל לשמוע קולות של דברים ממלמלים לידו. מחכים לרגע שבו
יכבה הנר הקטן שלו.
הילד בארגז שמע פסיעות רגליים מתקרבות אליו. פסיעות רגליים
כבדות של דבר כלשהו. דבר שבא לתפוס אותו.
הילדה רצה ורצה במסדרון ולפתע ראתה ארגז עץ גדול. היא הייתה
מופתעת מכך שלא ראתה אותו לפני כן והלכה אליו.
פסיעות הרגליים ששמע הילד בארגז היו יותר מדי קרובות. הנר של
הילד בארגז נכבה לפתע. שני הנרות הנותרים, נרעדו.
"הדברים יתפסו אותי"
חשב הילד בארגז.
"לא!"
חשב הילד הישן.
הילד בארגז שמע את הפוסע נעצר ליד הארגז מחרחר ומרחרח.
הילד בארגז שקע בעלפון חושים, מצונף מפחד.
הילדה חשבה שאולי תוכל להסתתר בארגז ופתחה אותו. זה היה, ללא
כל ספק, הארגז הגדול ביותר שראתה אי פעם.
יד גדולה בעלת ציפורניים חדות תפסה ברגלה ולא הרפתה. הילדה
הסתובבה וראתה את היצורים, היצורים שרדפו אחריה מחייכים אליה
בשינים חדות ומלקלקים שפתיים אדומות כדם.
היא צעקה. טיפה משעוות הנר הנמסה נפלה על יד היצור שתפס אותה,
הוא צרח בכאב ועזב את רגלה.
הילדה קפצה לתוך הארגז.
היא נפלה מטה. הנר שלה זהר בחשיכה ומרחוק וודאי נראתה כמו כוכב
נופל.
לא היה לה מושג לאן הגיעה ומה גודל המקום שהגיעה אליו. הוא היה
רחב כעולם עצמו. לכן היא המשיכה ליפול במהירות מפחידה כמו כוכב
נופל בלילה אפל עד שפגעה ברצפה הקרה.
נפילה כזו הייתה אמורה להרוג אותה אך היא לא הרגישה דבר בפגשה
את הרצפה.
הילד הישן ידע טוב מאד לאיזה מקום הגיעה הילדה והוא החל למלמל
מתוך שינה ולהתהפך.
הילדה הסתכלה מעלה, אל התקרה וראתה מאות ניצנוצים קטנים ויפים
שענו לניצנוץ הנר שלה.
רגלה נתקלה במשהו, ילד שלא זז כשקראה לו. זה היה הילד בארגז
והיא לקחה אותו איתה, הוא היה קטן מאד.
כל הדברים שהיו עסוקים בללעוס את אצבעות רגליו של הילד בארגז
מילמלו בכעס והלכו לדרכם.
הילדה המשיכה. כל האורות הקטנים והמנצנצים עקבו אחריה בפסעה
באולם הענק והיא הרגישה בזה.
הילד הישן ידע מה זה ופחד פחד מוות.
"מי זה שם?"
שאלה הילדה בקול רועד.
"אנחנו"
אמרו היצורים והדברים שהיו פרושים על התקרה והביטו בה במאות
עיניים מנצנצות.
היא רצה. רצה מהר והיצורים והדברים רצו מהר ממנה על שש או חמש
רגליים גדולות.
הם הגבירו את הקצב כשכבה הנר שלה.
זעקה עמוקה ונוראה, קולות צחוק וצעוק, חירחור וריחרוח הידהדו
באולם הענק בשעה שכל היצורים והדברים רדפו אחרי הילד והילדה.
אך הילדה ראתה אור. אור קטן ורך מן הרכים והיא רצה לעברו,
צפורניים חדות קורעות את בשרה מאחור, מנסות לאחוז בה.
האור בא מחור מנעול והיא הגיעה סוף סוף לדלת שבה היה חור
המנעול דרכו עבר האור. היא פתחה את הדלת בתנופה ודרך הדלת עבר
אור חם ונעים וזוהר וכל היצורים והדברים כיסו את עיניהם
הבולטות בכאב כי הם אהבו את החושך.  הילדה עברה בדלת עם הילד
בזרועותיה.
מאות יצורים ודברים נהמו בתסכול וחזרו לאט לאט למקומם.
רק הנר של הילד הישן המשיך לבעור בשמחה עד הבוקר.
בבוקר קם הילד הישן.

"ידענו מה לעשות כשנמסה שעוות הנר עד תום"
חייך הילד הישן.
חייך הילד בארגז.
חייכה הילדה במסדרון.