יוסי היה דייג עני. לא, בעצם, יוסי היה צייד. צייד כזה
מהאגדות, עם כובע ירוק, ורובה שהקצה שלו נראה כמו קצה של
חצוצרה. הוא חי בבקתה קטנה בקרחת יער, שסליל עשן דק מתמר
מארובתה דרך קבע. לפרנסתו היה צד את הפסיונים שחיו ביער, ומוכר
אותם בימי השוק בכפר הקרוב. בזמנו הפנוי היה צד צבאים.
יום אחד, בהלכו ביער, כובעו לראשו ורובהו בידו, מצא יוסי שובל
עקבות של צבי גדול. הוא עקב אחריו משך כל אותו יום, בטוח שהנה
עוד רגע וישיג אותו, שכן העקבות היו טריות מאוד. לבסוף הגיע
הציד לעץ אלון גדול, שם נפסק לפתע שובל העקבות.
יוסי חג סביב הגזע מספר פעמים, מחפש הסבר להעלמותם הפתאומית של
העקבות, כאשר לפתע שמע רשרוש עלים עז הישר מעליו. בהביטו מעלה
ראה פסיון ענק, כגודל צבי, עומד בחוסר שיווי משקל נראה על ארבע
פרסות, על אחד הענפים העבים יותר של העץ. הוא מיהר לכוון את
רובהו על המפלצת, אך היסס לירות.
"אל תירה!", קרא היצור.
"למה לא?", שאל יוסי.
"כי אתה עוד לא יודע מה אני", ענה היצור.
"מה אתה, באמת?", חקר יוסי.
"אני אגלה לך אם תבטיח לא להרוג אותי".
"אינני יכול להבטיח לך דבר כזה, כשאינני יודע מה אתה". סירב
יוסי.
"אני המוזה שלך". אמר היצור.
"מה זאת מוזה?", שאל יוסי, לא מוציא את המפלצת מבין הכוונות
שלו.
"מוזה היא מין יצור על-טבעי כזה, שנותן לאמן השראה ליצור את
האמנות שלו".
"אני לא מאמין ביצורים על-טבעיים. חוץ מזה, אני בכלל לא אמן".
"נו, באמת", אמר היצור, "אל תמעיט מערכך. הרי גם ציד הוא סוג
של אומנות, לא? יש אנשים הזקוקים להשראה רק בכדי לקום בבוקר -
ואילו אתה אדם מוכשר ביותר. הרי לא כל אדם מסוגל לעקוב אחרי
צבי במשך יום שלם, או להתגנב עד מרחק של עשרה מטרים מלהקת
פסיונים ולחסל שלושה מהם במכה! מבחינה זו הרי אתה אמן, ואתה
זקוק למוזה".
"אני לא מאמין לך", אמר יוסי בקור הרוח האופייני לו.
"למה לא?", שאל היצור.
"אם אתה באמת מוזה, אז למה כל הזמן מתייחסים אליך במילה
'יצור'?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר", היתמם היצור.
"אוי, אל תיתמם לי אתה, אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון. כל
הזמן הרי כתובים דברים כמו 'אמר היצור', 'ענה היצור', ו'היתמם
היצור'. אם היית מוזה היה כתוב 'היתממה המוזה', לא?"
"אממ, אה..", התחיל היצור לגמגם, אך לפני שהספיק לגמגם את כל
הגמגום, לחץ יוסי על ההדק. היצור צנח מיד, כחפץ דומם, ארצה,
ומחץ למוות את יוסי, שעמד הישר מתחתיו.
"מגיע לך...", סיננה המוזה מבין שיניה, ומתה גם היא.

מוסר השכל: סוף החנפן - מיתה.