זה סיפור שכתבתי כשהייתי בכיתה ד', אז אל תתפלאו אם זה קצת
ילדותי או מטומטם.

מיד התעוררתי שוב. הסתכלתי בשעון, עברו שעתיים מאז נרדמתי.
הסתכלתי מסביבי, החדר שלי, החדר המוכר, לא גדול ולא קטן.
הסתכלתי לכיוון החלון, ראיתי פרצוף מפחיד מאחורי הוילון.
קצת נבהלתי, אבל התגברתי. הצמא היה קצת יותר חזק מהבהלה, אז
ירדתי מהמיטה והלכתי למטבח לשתות. בדרך, בין החדר שלי למטבח
עברתי בסלון, ראיתי שם את אבא חצי רדום על הספה מול הטלויזיה.
אולי שוב אמא זרקה אותו מהחדר. אמרתי לו שלום והוא השיב לי מין
נהמה כזאת, המממ, הוא היה יותר רדום מאשר ער. נכנסתי למטבח,
הוצאתי את התרכיז מאחד הארונות שמתי קצת בכוס והחזרתי את
הבקבוק למקום. שמתי את הכוס מתחת לברז בגלל שידעתי מראש שאין
מים במקרר(תמיד אנשים שוכחים למלא) ופתחתי את הברז הקר. שתיתי
את המיץ מהר כי מתתי מעייפות ורציתי לחזור למיטה. בדרך חזרה,
הסתכלתי על אבא שוב, לרגע היה נדמה לי שזה לא אבא, אבל זה היה
הוא. חזרתי לחדר, והנה אותו פרצוף מאחורי הוילון, כבר לא
נרתעתי. נכנסתי למיטה, הבטתי בפעם האחרונה בפרצוף, ואמרתי
לעצמי: "זה בסדר, זה רק פורץ." ונרדמתי.