אני יושב ומחזיק את רגליי, מפחד שיברחו. גל צמרמורת עבר בעמוד
השדרה שלי. אני מרגיש את הקור חודר לעצמותיי. כולי נוקשה מייבב
בפינה חשוכה. אני מחזיק חזק שלא יברחו. מרגיש את שרירי הידיים
שלי נקרעים בין הקור והמאמץ, את אצבעותיי תופסות חזק יותר
בבשר, קרב אבוד. גל נוסף של צמרמורת, אני מרים את ראשי מעלה,
מרגיש את וורידי הצוואר שלי נקרעים, מסתכל על השמיים  קודרים
איתי, על הגשם בוכה בשבילי, שוטף את פני.
מגע חם, נשי. יד מלטפת את פני, מפתה אותי לתת בה אמון. היא
עומדת גבוה מעלי, יפיפייה עדינה עם חיוך על פניה. לא אכפת לה
מסימני הציפורניים ברגליי או מוורידי שעדיין פועמים. רק עומדת
גובה מעלי, יפיפייה עדינה עם חיוך רך על פניה. משיטה לי יד
מלמעלה. היא לא מבינה שבגללה קודרים השמים,  שבשבילה סימני
הציפורניים ובגללה הגשם בוכה בשבילי. גל צמרמורת. הכל שחור.
הגשם מטפטף על פני ואני נמס עם כל נגיעה. היא עומדת גבוה מעלי,
יפיפייה עדינה עם חיוך רך על פניה, פעם אחרונה.