ניקולאי היה סתם עוד עולה מרוסיה הוא חי לו בפתח תקווה יחד אם
אמו  אביו ואחותו הגדולה.
"טוב, ביי אמא אני זז", אמר ניקולאיי.
"לאן אתה הולך", שאלה אמו
"יש לנו סיור בביתו של הסופר חיים נחמן ביאליק!"
"אהה אני מכירה אותו אני חושבת שהוא היה קליינט אצלי פעם והוא
היה פשוט טו..."
"שיהיה", קטע ניקולאיי את משפטה של אמו וטרק את דלת הבית.
בזמן הנסיעה לביתו של חיים נחמן ביאליק חשב לעצמו ניקולאיי על
כמה זה מעניין איך זה להיות סופר ואיך ההרגשה להיות אם כל כך
הרבה כשרון כמו שלו. ניקולאיי קרא הרבה ספרים שלו והשפע ממנו
עמוקות.
"טוב כולם להכנס אחריי" אמרה המורה.
ניקולאיי נכנס ראשון והופתע לראות שחדרו של חיים נחמן ביאליק
היה דומה באופן בלתי רגיל לחדרו שלו; השולחן כתיבה היה ארוך
וגדול, הספרייה היתה כמעט אותו דבר, חוץ מהמיטה וחצי
והטלוויזיה 29 אינטש שטוחה של סוני שהיה לחיים נחמן ביאליק
בחדר. הכל אצל ניקולאיי בחדר הייה דיי דומה לחדר של חיים.
אחריי שעה שניקולאיי חיפש וחיטט והשווה ומדד את הכול שם בחדר
ומצא תגליות מדהימות כמו  סיגר קובני ונרגילה,  הוא גם מצא
באיזה ארון גדול גם גלויה לרוסיה באהבה שחיים בעצמו כתב עקב
ביקורו ברוסיה אבל לא יחל לקרוא עקב הכתב המטושטש.
הוא לקח את הגלויה בתקווה שאביו או אמו יעזרו לו לקרוא למרות
שהיה כתוב בשלט הכניסה לביתו של חיים בפרוש "נא לא להוציא כלום
מהחדרים גם אם אתם רומנים בחיאט עשו טובה תתאפקו!".

ניקולאיי חזר בדיוק בשעה 8 הביתה באמצע חגיגת יום ההולדת
לאחותו  הגדולה אלינה.
שם הוא ראה שם את דודו הקשיש בוריס לוגם וודקה מכוסית ואחיו
הגדול אנטון שבא ממוסקבה במיוחד בשביל היום הולדת של אלינה.
"היי בוריס!, די נחוי בלאט בוא נרים כוסית" אמר סשה שהיה במקרה
אבא של ניקולאיי
"אהה דה נאסטרוביה!", אמר בוריס מסטול לגמרי
"לחיים!", בירך סשה
"ניקולאיי..בני..לא אומרים שלום?", אמר סשה שיכור לגמרי
"שלום"
"אוי שיט הוא שוב שיכור עכשיו הוא יקום ב4 בבוקר ויתחיל לעשות
קולות של גמל מיוחם", אמרה אינה אשתו של סשה.
"חברה חברה 2 בלילה אישתי גוססת תיהיו רציינים" אמר אנטון שלא
שם לב לשעות עקב השיעמום שלו. ניקולאיי בירך את אחותו ורץ
להביא סיגריה טיים שקנה עוד במוסקבה ושמר אותה למקרים כאלה.
"עד 120 אלינה וגם לך עד 120 בוריס" אמר שסה המסטול
בוריס שעדיין לא קלט את הבדיחה היותו בן 119 ואמר לסשה
"תודה יברך אותך סטאלין במעשים טובים וצדקה"
השעה היתה 23:59 וניקולאיי העביר את רוב הזמן בצפייה על חברה
של אחותו אנה שכתבה 'ברכה לאלינה אחותו על מכתב מעוטר בפרחים
"אני כל כך רוצה אותה חשב ניקולאיי, אני כל כך אוהב אותה, אני
כל כך.....".
ניקולאיי ראה את העט שבו היא כתבה את המכתב ועבר לו כאב חד בגב
שעלה והתפשט לו על המוח. "אני כל כך רוצה את העט שלך!", צעק
לאנה. ניקולאיי לא שלט על עצמו הוא רץ אליה תפס את העט פילוט
שלה
וברח לחדרו הוא הספיק לשמוע את אמא שלו צועקת "ניקולאי
פיסדצ(אתה תמות)".
ניקולאיי לקח דף נייר עבה מהמדפסת RUSSIAN PACKARD שלו ובקיצור
RP.
הוא כתב וכתב וכתב הוא לא שלט על הידיים שלו אבל הבחין בשני
עיניו הקטנות שאלו הן היו בעצם שירים, שירים של נחמן חיים נחמן
מאומן לא זה לא היה נחמן מאומן זה חיים נחמן ביאליק.
"כן זה היה זה, כך..נוסיף כמה מילים הופ שיר יפה", הרהר
ניקולאיי בקול בעודו כותב בלי שליטה, כבר התחילו לכאוב לו
הידיים.
"מתי זה יפסק?", לא לא נחמן עזוב אותי צעק ניקולאיי עזוב אותיי
כואב לי נחמן נחמן אוו נחמן!, תגמור אם זה תגמור נחמן כואב לי
...
ניקולאיי סבל יסוריים קשים עד שהגיעה הזריחה. ניקולאיי המותש
הלך לישון והתעורר בצהריי יום השבת, הןא רץ למטבח עקב היותו
רעב והספיק לראות את אימו מבשלת ג'חנון(מאכל תימני).
"אמא מה זה?" שאל ניקולאיי
"זה ג'חנון  קראתי באינציקלופדיה שזהו המאכל הכי אהוב על חיים
נחמן ביאליק" אמרה אמו.
ניקולאיי שלא רצה לשמוע את המילה הזאת שוב רץ לחדרו לישון עוד
קצת. אבל הוא חלם, הוא חלם על חיים נחמן ביאליק שהוא בתוך ביתו
או שזה היה הבית של ניקולאיי . הוא אמר לו שם:
"ניקולאיי לא סיימתי את השירים שלי אתה חייב לעזור לי "
"אבל למה, למה דווקא אני?", צעק ניקולאיי בחלום
"כי אתה לקחת את הגלויה הגלויה הגלוי הגלו הג" המילה נעלמה בהד
ארוך ומייגע.
ניקולאיי התעורר נותף זעה והחל מחפש אחר הגלויה.
אחרי שמצא אותו פנה לאביו ושאל אותו" "סשה באמא שלך מה כתוב
פה?"
סשה קרא בקול: "כתוב פו זוהי קללת החיים, כל הלוקח גלויה זו
מקולל יש לכם מזל
כי יש בתים בהם אין גלויה והקללה באה לבד בדרך כלל על אנשים
שקוראים להם ניקולאיי".
"מה זה?", שאל סשה, "מה זה בדיחה? אתה צוחק עליי?", נעלב שסה
והלך להביא את הקלשניקוב שלו . "שלא תעז כי אם לא..", החל לומר
אביו.
"פיסדצ" השלים אותו ניקולאיי.
ניקולאיי רץ להביא את המבער שלו בתקווה לשרוף את הגלויה,
להפתעתו של ניקולאיי היא נשרפה. "אהאה!, זה לא כמו בסיפורי
הצמרמורת האלה שאי אפשר להיפתר מהרוח של זה שרודף אותך!",
ציחקק ניקולאיי לעצמו והפסיק לאחר שהבין שהוא פסיכי.
ובאמת זה עבד, בלילה הוא לא הרגיש כלום והוא חלם על אנה כמו
תמיד אבל משהו היה שונה
משהו היה אחר, זה היה חלום טוב יותר מתמיד.
"אמא אמא תסתכלי יש לי משהו לבן כאן בתחתונים הפיפי שלי לבן גם
לחיים נחמן ביאליק היה פיפי לבן!", צעק ניקולאיי בפחד.
"לא זה בסדר זה..תבין אצל גברים שהם מגיעים למשהו טוף אז אז
יוצא .."
"ומי כמוך יודעת!?", צעק סשה מהמסדרון וקטע את דבריה של אינה.
"תשאר היום בבית תישן טוב ניקוש, עדיף כך, לא?", ניסתה אימו
להרגיעו.
"טוב אימא", אמר ניקולאיי והלך לישון שינה ארוכה והתעורר בדיוק
ביום למחרת, בדיוק בשעה אחרת ובדיוק באותו מקום, מקריות.
"טוב אימא אני הולך לבית ספר!", צעק ניקולאיי
"טוב רגע לאן אתם הולכים היום?"
"לא יודע לא הייתי אתמול ", צעק ניקולאיי
"טוב רק תשמור על עצמך ביי". ניקולאיי היה רגיל לנסוע באוטובוס
קו9 לבית ספר
וכמובן גם נסע באותו יום באותו אוטובוס, עם אותם אנשים..לא
משהו מקרי. באוטובוס היו עשרות מחבריו.
"איפה היית אתמול", שאל אותו פאבל חברו לכיתה.
"הייתי חולה", שיקר ניקולאיי, האוטובוס נעצר והילדים נכנסו
לבית גדול ואפור. "שלום הגעתם לביתו של א.ב יהושע, בחיאט אל
תגיעו בכלום..", אמרה המדריכה וקרצה לניקולאיי.