פרק ד' - האדם מחפש משמעות
בהתחלה נראה הכל פשוט בתכלית - הופ הופ, דילוגים קלילים. פתחתי
לי חשבון אינטרנט, בניתי לעצמי אתר קטן, ולקחתי את הילד לגן
כמו בכל יום שלישי בבוקר, כשציפי צובעת. לא שמפריע לי שציפי
צובעת, דוקא יפה לה הערמוני, אבל החצי שעה הזאת עם שרגא בבוקר
היתה הורסת את היום לכל אחד, לא רק לאבא שלו. הוא פשוט כל כך
דומה לי, שלא ברור איך הילדים בגן סובלים אותו.
והם באמת לא מתים עליו שם, אבל זה לא נורא כי שרגא, ברוך השם,
לא סובל מתת-תזונה. בגיל חמש עם מטר שבעים ושמונים קילו, אף
אחד לא מעיז למשוך לו בצמה. חוץ משפירא המשוגע, ילד מאזוכיסט
עם תעודות, שהצליח כבר לריב אפילו עם השומר בכניסה, דני הלפלף.
דני דוקא עושה עבודה טובה - יושב לו משועמם ואוכל גרעינים, ואם
באים מחבלים - לא נותן להם להכנס. אפילו אם יש להם ילדים בגן.
"גן ילדים", נוהג דני לומר, "הוא לא מקום למחבלים, מה לעשות".
באמת יום אחד ניסו כמה מחבלים להכנס לגן, אבל דני שכנע אותם
ללכת. "לא כדאי לכם להסתבך" אמר להם בהגיון, "אתם רואים את
ההוא, שרגא? הר אדם זה. חבל על הזמן, לא תצאו חיים". המחבלים
נבהלו, ביררו איפה קו חמש ונסעו. דני ושרגא גאים באיך הם הצילו
את הגן. רק שפירא המאזוכיסט מתעקש שבכלל לא היו מחבלים ושזה
הכל המצאה של דני הלפלף. ואז הוא מקבל מכות, וצורח מהנאה. גן
קצת מוזר, גן חנה. |