התעוררתי,
יש רעש חזק של מנועים,
גם קצת לחץ באוזניים יש לי.
אני במטוס.
אני מביט דרך חלון, פלסטיק, עגול ועבה, ולמולי העולם, כפי שלא
ראיתיו אף פעם.
יש שם הרים, עצומים ומושלגים, יש שם לגונות, תכלת-שקופות,
שעומדות כקפואות בדממה, יש שם מרחבים ירוקים אינסופיים, וגם
שמיים סמוקים מצבעה של שקיעה.
האנשים במטוס מדברים בשפה זרה, אבל... באופן מפתיע מובנת.
הם מדברים עליי.

התעוררתי,
אני רטוב כמעט עד המותניים.
מנסה להרים רגל, וזו נמשית מתוך בוץ סמיך. אני מרגיש שכף הרגל
שלי מכוסה במגף, שכנראה מחוררת למדי, כי הגרב שלי רטובה, ובוץ
חדר גם כן פנימה. אני נושא את מבטי מעלה מעט, ומישירו אל מול
הנהר הבוצי בו אני צועד, נעזר במקל הליכה.
רגע, זה לא מקל הליכה... זה יותר כמו כידון!
אני צייד.
כבר שעות אני צועד בתוך ביצה, באמצע הג'ונגל, מאצ'טה בחגורת
מכנסיי, שספוגות מים לחלוטין. חלק גופי העליון עירום ושזוף,
ולראשי כובע רחב שוליים. אני ממשש את פניי.
אכן, זקן כבן חודש מכסה אותן. אני מביט בהשתקפותי במים החומים,
מצחי מכוסה בצבע אדום, כמו דם, משמאלי הולכים שני אינדיאנים,
הנראים מחפשים משהו במים, במבט רציני, גם פניהם צבועות.
הם איתי או נגדי? אחד מהם מסתובב, מחייך לעברי : "caclaka!"
הוא צועק לעברי, "'wobego!" אני מפטיר לעברו ומחייך חזרה.
אני דובר אינדיאנית.
הם מכנים אותי "משוגע".

התעוררתי,
לא לזוז! צעד הכי קטן, ואני צולל לתהום אדיר.
אני מסתכל סביב.
שמאלה - מדרון תלול, אדמה לחה, צמחייה, סבוכה ונמוכה, ונצנוץ
קליל של רסיסי הלילה, נחים על עלים קטנים. בטח משם טיפסתי.
ימינה - תהום. בתחתית התהום יש נחל, מי שלגים שהפשירו, ואני
מצליח לראות כבשים שותות ממנו, כשלצידן רועה צאן מקומי.
מלפנים, מרחב של עמק נפרש בפניי, וחורבות של עיר עתיקה,
לבנות-ענק מסותתות בשלמות ודיוק מדהימים, במבנים משונים,
וצמחייה המאיימת לטפס ולכסות את הכל.  אני פורש ידיים רחב
לצדדים, לנסות ולחבק את כל היופי הזה, נשימה עמוקה...
העיניים נעצמות.

התעוררתי,
שוב רטוב. הפעם, כל הגוף רטוב.
אני נושם לאט ובכבדות, מד העומק מורה 35מ'. אני מתחת לפני
האוקיינוס. אני צולל.
המים חמימים, מלטפים את גופי ברכות. הם שקופים ותכולים כמו
השמיים. אני מרחף, אני כמעט עף. המשקל שלי הוא אפס, ואני שוחה
כמו דג, והדגים שוחים איתי, כמו אחד משלהם.
והריף מדהים, האלמוגים אינסופיים, אני מגיע לקצה הריף, מביט
למטה. רק כחול עמוק ואינסופי, כמו הדמיון שלי. אני מרגיש, שכל
הגוף שלי מחייך אל הנפילה החופשית והאיטית שלי אל הכחול,
זרועותיי שוב פשוטות לצדדים, ואני מחבק את הים, ואני הכי קרוב
ל"לעוף" שאני אי פעם אגיע.

התעוררתי,
אני בחדר של "הוסטל", אבל הוא לא שלי.
מצד שני, הבגדים שלי מונחים שם על הכסא. "רגע... אם ככה אז..."
אני מרים ומוריד את השמיכה, במהירות, מציץ. כן, אני ערום.
חם לי נעים לי, וגוף זר וחמים נצמד אליי ברכות.
גם היא עירומה. אני מרגיש את הירכיים החמות שלה, נכרכות סביבי
עד מותניי. היא שמה ראש מנומנם על החזה שלי, נושקת לי על
צווארי ושוב נרדמת. אני מרגיש... אני לא בטוח מה בדיוק, אבל
אני מרגיש. מרגיש הרבה, מרגיש חי, מרגיש טוב, אני מחבק אותה
אני נושק לה, לראשה. היא מציצה אליי, נכשלת לכבוש חיוך קטן
ומתוק, ואז, בבת אחת, מנתקת אותי מהחלום בהקיץ, מנפצת את בועת
האידיליה הורודה שהחלה עוטפת אותי, ואומרת:
"בוקר טוב.."
וגם את שמי.

התעוררתי,
ידיי פונות, מתוחות, אל-על, עיניי נישאות אל הכוכבים, אל
השמיים השחורים, אל הירח, ככדור עגול, צהוב ומלא. אני רוקד.
אני רוקד על רציף על מימי הקאריביים, ביד אחת סיגריה, ביד
שנייה, כוס עם משקה אלכוהולי לא ידוע. אני מרגיש את המוזיקה
בכל הגוף, כל צליל פוגע במקום אחר אצלי במוח, יוצר בו צבעים.
אני מחייך. כולם מסביבי מחייכים, רוקדים ביחד, רוקדים לבד,
מתחבקים, צוחקים, מדברים, הרבה אושר, המון אהבה.
כולם נראים כ"כ שונה אחד מהשני, כל אחד בא מעולם אחר, מרקע
אחר, מנוף אחר, אבל כולם רוקדים לירח, מחייכים אליו. הגוף שלי
כואב, אבל גם לא כואב, אני צמא, אבל גם בכלל לא.
גל האושר מפסיק.
אני תוהה לאן הוא נעלם, אבל ממשיך לרקוד, שותה קצת מהכוס
שבידי. פתאום גל האושר חוזר, אבל חזק יותר. אני נעלם, אין לי
יותר גוף, אין יותר מחשבות, יש רק אושר. אושר צרוף.

התעוררתי,
זה מרגיש כאילו ישנתי מעט ממה שאני רגיל. הראש קצת כואב, אולי
שתיתי אתמול קצת יותר מדי.
אני מצחצח שיניים, נוסע ללימודים, אח"כ משם, ישר לעבודה, חוזר
הביתה בסביבות חצות. מסתכל על הגיטרה שתלויה על הקיר, מלאה
בהקדשות, בשפות שונות, בטוש שחור, אבל כבר, קצת דהוי.
מחייך לעצמי חיוך עצוב, מתקלח והולך לישון.
מחר... בדיוק אותו דבר.

מאז שהתעוררתי, אני קצת מבולבל.
מה היה חלום?
מה היה מציאות?
מרגיש קצת כאילו הכל התחלף.
מרגיש רק הגיוני, שמה שקורה עכשיו, אמור להיות חלום, כי כל
השאר היו מציאות!
אז אולי. אולי זה חלום משעמם, ותיכף אני אתעורר שוב למטוס,
לשמיים, לג'ונגלים, לערים אבודות על צוקים, למעמקי האוקיינוס,
למיטה שלך, לאהבה.
תיכף אני אתעורר למציאות.
כמו פעם.
ועד אז...

לילה טוב.