אתה עוצם עיניים ושומע את קולות המעדר, האבנים שעומדות בדממה,
הצרחות והזעקות ואין עונים.
שאלות שמתחילות ונגמרות ב 'למה?' ומה שנותר זה רק הד, הקול שלך
עצמך. פתאום הדבר היחיד שאתה מסוגל לשמוע זה את המחשבות שלך.
וזה חזק, זה מפוצץ לך את הראש, אתה מרגיש המון ולא מרגיש כלום.
ואז הרוח הקרה מקפיאה את הטיפות שמחליקות על פנייך, מה זה משנה
עכשיו? עכשיו אתה רוצה רק לחבק, לאחוז, לאהוב. וכשזה נגמר אתה
מתחיל לשנוא, אתה מנסה למצוא היגיון, סיבה.
הניסיונות כושלים ואתה מוצא את עצמך מחובק, הציפורניים ננעצות
בחום הגוף הראשון שעובר לידך ואתה לא מרגיש כלום. חוץ מאת הרוח
הקרה שמקפיאה את הטיפות.
אתה יוצא משם מבוהל, לא... עדיין לא הבנתי. הפרצוף חיוור,
העיניים אדומות, אתה יודע אבל אין לך מושג. הרעידות הקטנות
בגוף נהפכות לתזוזות אלימות, אתה רוצה להדליק את האור רק בשביל
לראות את החושך ואין מתג.
עכשיו תבקש חזק חזק להתעורר.
ואם תצליח אולי בבקשה, תעיר גם אותי ?