בשדרת החיים שם מצאתי אותך, שם מצאת אותי, גנבנו רגעים של
שקט.
רגעים של שלוה נחו בין ענפים הנוטים מעמל הרוחות ועליהם
הירוקים היו כניצולים שהצילו את דרכנו. שורשינו השתרכו על אדמת
הדרכים בין עיי חרבות מימי עבר, והשתרגו בהיסוסינו הרבים שראו
שוב ושוב מדרונות הרים עם פניהם מטה.  

בזמן שלפידי כוכבים דלקו את החשיכה, משמרות השמיים חלפו לנגד
עינינו. בשפת גוף ונפש נלחשו שבועות שקטות בבטנן של סוכות
העלים. שם כתבנו מחקרים נדושים שחשבנו שהמצאנו.
בגניבות חרישיות ומותרות של רגעים מאותם חיים טווינו את
התקווה. ואתה, כבמעשה אומן, רקמת לגופי עלה אחר עלה, בטוהר
מידות לשל של רגשות שהנחת על כתפיי ברכות.

בשדרת החיים שם מצאנו... עוצמת השמש נחלשה.
אני מביטה אליה בחולשתה ומזדהה בשקיעתה הנוגה.
שורשים קמלים בעונת גשמים, אשר נוטפים מתוכי. ולא היה גם בן
די, להרוותם חיים.
בשלכת עלים מצהיבים מחאתם של קולות הניצולים נרמסים ברגליים
תוהות. מושלך גם של כתפיי, המעוטר זרדים, בזיכרונות על שקט
אנושי.

אני עומדת כעת בבואת העצים העירומים, חשופה לקור החודר,
ובטבעותיהן כותבת פרידה.