נגעה בחיים,
אבל לא באמת.
לא צריכה יותר מזה,
לא ידעה משהו אחר.
כי בתיבת הזכוכית הכל נוצץ.
הכל כאילו באמת.

לא יכלה לצאת משם
הדמיון אחז אותה חזק.
אולי לא רצתה
אולי אולי
ולא נדע.

היא לא כאן.
גם לא שם.
אל תחפשו אותה בכלל.
נפלה.
נפלה מהתיבה.
אולי תחזור.
אולי אולי
אולי גם לא נדע.

אז כמה זמן עבר?
איך לא נשבר?
אינסוף השערות...
זה קורה רק אחת למיליון.
יכול להיות שלא,
אולי יכול להיות,
אולי יכול להיות,
אבל לא.

הדמעה המלוחה על הלחי הקרה,
כבר אמרה את דברה.
ומשם...
אין חזרה.
כי היא... כבר צועדת לאיטה
אל עבר הנודע.
מהשמש במזרח שקרניה לא נגעו
אל אור הלבנה שיחדור את התיבה.
ושקט המלאכים עוטף אותה
רק כי לא נגעה.
רק כי לא נגעה.
ולעולם לא נדע
לעולם לא נדע.