במטווה הדרך, החורף צעד את צעדיו.
נדמה היה כי הוא נישא כחסר משקל על כנפי הרוח הקרה.
לרגע קט, כשהיה עסוק בדמעותיו, הוא לא הבחין בך, מתלווה אליו
כצלו עד כי הגעתם שניכם כישות אחת אלי.

אתה מביט בי דרך זגוגית החלון, כמבקש להיחשף אך שומר על מרחק
נשימה. כן, זו אותה הנשימה שהיא כורח כל כך חזק לקיומינו.
בינות הקיום לקיים ניצת גפרור בין אצבעותייך.
אני רואה כיצד אתה מתעקש לאחוז בו עד כאב, עד תומו, עד מותו
ומחייך...
טיפות הגשם עיקשות, נוקשות ומנפצות אלפי חלקיקי אויר בנגיעתם
בקרקע. אלה אותן הטיפות שלא השקו בי פרי עונתם.
ואלה אותם החלקיקים, הנועלים את פסיעותיהם של אלה שאינם פוסעים
עוד במשעולי.

אתה מצית עוד גפרור וגופך רכון על הרסיסים הנודדים, השבורים,
וכל חלק מליבך משתקף בטללים.
אט אט מתפוגג, ענן הפחד שלבוש לדמותי.
הילה של חום החלה להמיס בברד החוסם את דרכך אלי.

כעת, על מרקם לכוד במשקה מהביל, אנו יושבים אחד מול השני
ולוגמים את החום בשקיקה, כמבקשים להמיס את קירות האבן המפוסלים
כעורנו.
מחייכים אל הסערה ואל גחלי הגפרורים הצפים על פני שלולית
האוויר, ופוגשים שוב את עצמנו.

אלה, שכמעט כבר שכחנו בתוכנו.