בביתו של ראש הכנסייה האורתודוכסית בשכם

"מרק פטריות זך?"
"מנה כפולה, אני אוכל בשביל שניים."
"אתה בהריון?"
"לא, יש לי פיצול אישיות."
"..."
ניצלתי את השתיקה המביכה שהשתררה לביצוע מדיטציה מהירה, במהלכה
דימיתי את הווייתי הרוחנית לביצת תרנגולת.
"ובכן, זוזו, מהו הסעד הרוחני אותו באת לבקש ממני?"
"מתוך מכלול אפשרויות הבחירה האינסופי העומד בפניי, אנסח זאת
כך: אני את הבגרות שלי כבר עשיתי. וקיבלתי תשע-עשרה. הייתי
שבור, הצעתי אותי לעצמי ונדחיתי. והנה, סוף כל סוף, דווקא מתוך
תהומות היגון השכלתי לראות את הברור מאליו - הבנתי כי רק
קריירה פרופסורית מזהירה בחקר השפה מבחינה סמנטית
והיסטוריוגרפית תשיב לי את הכבוד שמעולם לא היה לי.
אולם, מאה שלושים ותשע אוניברסיטאות ברחבי אירופה וחלקה
האסיאתי של רוסיה השיבו את פניי ריקם, תוך שהן מצביעות לעברי,
מתלחששות ביניהן ולועגות לאידי. הייתי למטה, עליתי למעלה ושבתי
אל התחתית. קאמבק!"
"קומה הושיעני אלוהי, כי הכית את כל אויביי שיני רשעים
שיברת..." מלמל ההגמון.
"מסכים עם כל מילה. על כל פנים, המוסד האקדמי היחיד שאנשי
האבטחה שלו לא קיבלו הוראה לחבוט בי נמרצות במידה ואנסה לבוא
בשעריו הוא אוניברסיטת נג'אח אשר בשכם. ללא שהות ארזתי את
מטלטליהם של אחדים משכניי, ועליתי לרגל אל ארץ הקודש.  דא עקה,
דווקא כאן, בעיר ששבעים שמות לה, ושישים ותשעה מהם שגויים, קם
עלי מכשול המונע מכוכבי לדרוך. אחת היא מטרתי, ולא ארפה עד
אשיגנה!"
נקטתי הפסקה מתודית, במהלכה שיוויתי קיומה של נקודה על קצה
אפי. אז הנעתי אותה לאחור והחדרתי אותה אל פנים המוח, בואכה
מרכזי החישה. מדגדג.
"שומה עלי לגלות: מהי בלשנות? מהי פילולוגיה? או לפחות, מה
מביניהן אני לומד?"
"זוזו נערי," אמר ההגמון בטון של מי שהאל נגלה אליו N פעמים,
ונתון כי N הוא מספר שלם הגדול מ-1, "אי זה הדרך ישכון אור
וחושך? ישנן שאלות שצרה בינתנו, ובמיוחד בינתך, מלהשיב
עליהן."
"כגון?", העמדתי פני מתעניין.
"האם מסוגל האל הכל יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים?", הרים
ההגמון.
"ודאי", הנחתתי.
"אחז בך הבלבול, ידידי, שהרי קיומה של אבן שאינה ברת הרמה שולל
את קיומו של האל הכל יכול."
"אני חולק עליך", חלקתי עליו.
"מדוע?"
"מדוע לא?"
"הדיאלקטיקה שלך אינה עקבית מבחינה לוגית!" רעם הארכי-הגמון.
"הבחנת כי אם תהפוך את סדר המילים במשפט האחרון שאמרת, לא תהיה
לו שום משמעות?" סגננתי.
הפטריארך נראה נרגש מעט, בין מחמת הויכוח ובין מחמת 4 כוסיות
האלכוהול הרפואי שהריק לקירבו טרם בואי.
"זוזו צאן מרעיתי, אתה אדם מאמין?"
"בלב שלם בכשלוני המוחלט"
"ובקיומה של ישות עליונה שעשתה אותנו בצלמה, תוך מתן דגש על
עיקרי האמונה הפרבוסלאבית?"
הפכתי את האוויר בחדר לכחול, שאפתי אותו אל קירבי, ונשפתי אותו
אדום דרך אצבעות כפות הרגליים.
"כפאטאליסט מאמין, אני לא כופר בדבר. כזן בודהיסט, אני כופר
בקיומה של המציאות, ובקיומי שלי בפרט. למרבה המזל, האישיות
המפוצלת מאפשרת לי, כפילוסוף, להחזיק בשלל תפיסות עולם הסותרות
זו את זו לחלוטין, וכבונוס - לזכות בפרס על מפעל חיים מספר רב
של פעמים."
"זוזו אישי הטוב, אתה מבקש ממני תשובה, אך התשובה נמצאת
בתוכך."
"לא, לא, היא לא בתוכי, בדקתי. זה הצריך גמישות ואני מקווה שלא
אאלץ עוד לעולם לבצע בדיקה רקטאלית עצמית."
כהן הדת הביזנטי ענה לי תשובה מלומדת שאת תוכנה הייתי שותה
בצמא, אלמלא הבטתי באקראי מבעד לחלון והתאהבתי בו ברגע בנערה
בת שבעים ושש שחצתה את הרחוב.
"איש קדוש," הפטרתי, "האהבה שינתה אותי - אני אדם חדש!"
ניתרתי מן החלון על ראש הברוש שבחצר, והתרסקתי אלגנטית על
המדרכה. קמתי בחטף מסוים, ירקתי שן והצגתי עצמי בפני האשה של
חיי.
"במהלך יומו של זוזו לסטרי, לא פעם הוא סופג נוקאאוט אימתני
ומאבד את הכרתו לפרקי זמן ארוכים. עם ספיגת החבטה מחשיך לפתע
העולם: הכאב מגיע רק לאחר ההתעוררות, עת מתקפים נוראיים של כאב
בקצב דופק הלב מפלסים דרכם בתוך ראשו. אך דעי נא, אהבת עלומיי,
כי נועם הליכותיך הלם בי בעוצמה גדולה מכל נוק-אאוט שהטיח בי
הגורל. אני מעוניין להינשא לך ולמלא אותך בילדים".
הטלתי את גורלי על קרן הצבי. היה זה רגע מכונן של להיות או
לחדול.

לחדול

לאחר ששברה האשה של חיי את ליבי לאלפי רסיסים של זכוכית קרה,
רמסה אותי עד עפר, מחקה כל שריד בטחון עצמי שנאחז בשממה החלולה
של רגשותיי והותירה אותי ערירי בכלא שהוא חיי, עליתי על מושב
חד האופן שלי ודיוושתי דרכי לעיירה טובאס, שם אני מתגורר
בצוותא עם חליל קסם אל חשש, במזווה התחמושת של נימר אלאדין
מעלואני צוואפטה, פעיל גדודי חללי אל אקצא ששכנע אותי להצטרף
אל חוליית הטרור שלו על מנת להחזיר לקהילה מעט ממה שהיא לקחה
ממני.
נכנסתי למחסן ומצאתי את חליל שרוי ברותחין.
"חרפרשץ", בירכתי אותו לשלום.
"אתה לא רואה שאני מת?!"
"אתה לא רואה שאני עיוור!?"
"ואיך עבר עליך היום?"
"כרגיל," עניתי, "הפסדתי בקרב אך הובסתי במלחמה"
"אמן קונג-פו אמיתי מנצח בקרב עוד לפני שהקרב החל", ניסה חליל
לעודד או לדכא את רוחי.
"בהנחה כי גונג מסמן את תחילת הקרב וגונג נוסף את סיומו, כמה
גונגים נשמעים בקרב שהסתיים עוד לפני שהחל?", הטלתי מורא.
"שניים כרגיל, אלא שלא כנהוג גונג הסיום הוא הראשון להישמע."
"ומה הדין בסדרת קרבות של אמן קונג-פו אמיתי, האם נשמעת סדרת
גונגים המסמנים את נצחונותיו עוד טרם נשמע גונג הפתיחה, או
לחילופין סדרה של צמדי גונגים, סיום ופתיחה, כמספר הקרבות? ואם
הוגדר כי גונג הסיום של הקרב הראשון הוא גונג הפתיחה של הקרב
השני וכן הלאה, ומאחר וגונג הפתיחה של הקרב הראשון ישמע רק
לאחר גונג הסיום של הקרב הראשון, הרי שגונג הפתיחה של הקרב
השני ישמע לפני גונג הפתיחה של הקרב הראשון. אך הרי הוסכם כי
גונג הסיום השני (שהוא כאמור גונג הפתיחה השלישי) יישמע לפני
גונג הפתיחה השני, ומכאן ניתן בנקל להוכיח באינדוקציה כי נשמע
רק גונג אחד, המסמן סימולטאנית הן את תחילת סדרת הקרבות והן את
סיומו המיידי של כל אחד מהם. מתוך כך, ניתן להגדיר כל סדרת
קרבות ללא תלות באורכה מקשה אחת כקרב יחיד, ובכלל כך טורניר
ובו מספר אין סופי, או אפילו אינסופי, של קרבות בדידים, כלומר
מצאנו כי טורניר הנמשך לנצח יסתיים לפני שהחל.
עוד ניתן להוכיח כי מספרם המקסימלי של אמני קונג-פו אמיתיים
היכולים להתקיים בו בזמן הינו אחד, מאחר ושני אמני קונג-פו
אמיתיים שילחמו ביניהם ינצחו זה את זה, וזאת בסתירה לעקרון
הקונפוציאני הקובע כי אם ניצחת, לא הפסדת. טרם נבדק האם בפועל
קיים אמן קונג-פו אמיתי יחיד, או שמא קיימים מספר אמני קונג-פו
אמיתיים לשיעורין המתחלפים ביניהם ברוטציה."
"מחר המבחן בלוגיקה אינפיניטיסימלית?"
"כן, אני מעולה בקורס הזה, לקחתי אותו כבר שש פעמים."
"מה הקשר בינו לפילולוגיה?"
"אשיב לך כשאגלה מהי פילולוגיה. חליל..."
"כן?"
"מהי פילולוגיה?"
"לצערי, איני יכול להשיב לך."
"אין לא יכול, יש יכול גרוע!"
למיא, בתו הססגונית של נימר בעל הבית, נכנסה לחדר ועל ראשה מגש
תופינים.מחקרים מצאו כי האדם הממוצע מסוגל לאפסן בזכרון לטווח
קצר כשבעה פריטי מידע שונים, אולם אני- הודות לאימונים
המפרכים- הצלחתי להפחית את הקיבולת שלי לשניים בלבד. כך, בעת
שאני ניצב אל מול חזה נשי מעורר השראה, אני מסוגל למלא בו את
כל תודעתי עד אפס מקום.

גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי למדתי קונג-פו

המבחן הרג בי בהמוניי.לא ידעתי את התשובה לאף אחת מהשאלות.
למעשה, לא הצלחתי אפילו להבין אותן. למעשה, לא הצלחתי אפילו
להבין את השפה בה נכתבו. מי היה משער כי נבואת הזעם של חליל,
הגורסת כי על לימודיי באוניברסיטת שכם תקשה העובדה שכלל אינני
יודע ערבית, תתממש. לא נותרה בי אבן על אבן. חוויתי את השלב
האחרון שבטרם נירוונה- ריקנות מחשבתית מוחלטת. הנחתי כדורי
גומי דמיוניים בין אצבעותיי וסחטתי אותם, מנצל את החוק השלישי
של ניוטון להגדלת נפח גופי. סובבתי את החדר כולו, ואני בכלל
זה, במאתיים ושבעים מעלות. האטתי את זרימת הזמן בנסיון להעתיק
מהיצור חובש העקאל שלשמאלי, אך הבוחן שלח מבט שחרך את תנוך
אוזני.
נאלצתי לעשות שימוש בידע הרב שצברתי בתורת ההסתברות
ובפסיכולוגיה חברתית, ולנחש ניחוש מושכל: סימנתי בכל השאלות את
תשובה מספר שלוש, השלכתי את הטופס לעבר הבוחן ונמלטתי בדילוגי
שפיפון מחדר העינויים, שבור בגופי אך שלם בנפשי (להוציא פיצול
אישיות, שיזכה אותי בקיצבה חודשית כפולה לאחר ההכרה הרשמית מן
המוסדות הפסיכיאטריים של המדינה).
ואז הבחנתי בה. יפה כמו רצח ומושכת כמו חור שחור. כל חיי
התכוננתי לרגע זה, ועתה אקצור את הפירות, או אקטום אותם, מה
שחקלאים עושים עם פירות. זאת מטאפורה. איך אשבור את הקרח?
'את יודעת, אומרים שזרע הוא השמפניה של הטבע!'
לא. אירופאי מדי.
'סלחי לי, האם את מאמינה בחוקי תורת הגזע כפי שנוסחו בועידת
נירנברג?'
לא. אירופאי מדי. הנשים במזרח התיכון הן כמו עוגת שוקולד:
שחורות מבחוץ, שחורות עוד יותר מבפנים. וידאתי את החיבור לצ'י
באצבע ובעין וניגשתי אל שאהבה נפשי.
"שלום," פניתי אליה, "עושים עם אויבים!"
הביטה בי במבט מטומטם של בהמת השדה, המלאכית עלי אדמות. החלטתי
לתקוף מן האגף, תוך שימוש במשאביי האינטלקטואליים (מנת המשכל
שלי היא 70, של האישיות השניה 65 ושל השלישית 50. ביחד, אנחנו
גאון).
"פתגם ישן נושן," פתחתי שנית את דברי בפניה, "אומר: עשרים אלף
רגל מתחת למים. עמוק, לא?"
מבע פניה העלה בזכרוני את זה של האורנג-אוטאנג שגדל עימי כאחי
המאומץ.
ואז הבחנתי בו, חינני כמו תאונת דרכים וחמוד כמו סרטן הדם. רק
כרעי התרנגולת הרעועים עליהם ניצב מצבי הכלכלי מנעו ממני להקיא
את עלי האקליפטוס שאכלתי כארוחת בוקר. "לסטרי!" צרם הקול, "אז
מה... נכשלים?"
"יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לאילמים" השבתי במעורפל. כליל
השלמות ניצלה את ההפוגה הרגעית ופתחה במנוסה. נותרנו אני והוא,
שפם אל שפם, כפכף אל כפכף, אדם אל תפלצת.
"בן אלף מעשי זנונים! אנס גוויות וחתולות בהריון! בעטייך חמקה
ממני אהבתי הגדולה ביותר!"
"לא ניתן להיות בן אלף מעשי זנונים, באירוע ההפריה נוטלים חלק
שני תאי רביה בלבד"
"אין לא ניתן, יש לא רוצה!"
"לסטרי, כהרגלך אתה מעוות את המציאות"
"אמרו עלי הרבה דברים, אבל לא תמצא אדם אחד שיקרא לי שקרן!",
שיקרתי.
חסן פיליפצ'וק, אויבי הגדול. בהיותי בן שמונה שנים מכר לי
אפונת קסמים תמורת כל חסכונות משפחתי. בגיל אחת-עשרה שיכנע
אותי להשתתף בקרב ראווה כנגד תמסח עצום. בגיל חמש-עשרה משח
אותי במרקחת זדונית, שגרמה לפיטמתי השמאלית לפתח אישיות משל
עצמה. בגיל שבע-עשרה קנה ממני את הבכורה בנזיד עדשים. למרבה
המזל הנני אמן האוטו-סוגסטיה, והיפנטתי את עצמי להאמין כי
תבוסותיי הרבות הן עדות לדטרמיניזם פטאליסטי, ולא לאימפוטנציה
רוחנית. אביו של חסן הרויח מליונים כשהמציא את הפרץ, כלי שחמט
משוכלל המשלב בין הפרש לרץ. אימו זכתה בפרס נובל על המצאת
התרסיס נגד חרקירי. סבו היה מפקד חיל השחיתות ההונגרי. אבי סבו
שרף את הספריה הגדולה של אלכסנדריה. ברם, שר ההיסטוריה הציב
כנגד חסן מכשול כמותו לא ידעה שושלת פיליפצ'וק: שחקן מילים
בחסד, פילולוג שהשתיקה יפה לו, הבלשן בשדה השיפון, שלילוסוף
שהחיים קמים עליו להורגו מדי פעם בפעם.
"כידוע לכל, מזה זמן רב אני עוסק בחשאי בלימוד רזי הווין-צ'אן
קונג-פו. במהלך לימודיי פיתחתי שתי יכולות: התחברות לצ'י, ומכת
המוות. כעת אעצום את עיניי ואנצל את היכולת הראשונה. אם כשאפקח
אותן עדיין תהיה פה, אשתמש בשניה."
עצמתי את עיניי, היה אז חודש שבט. לפתתי את צוארי והנפתי אותי
מעל לקרקע תוך שאני שותל את רגליי בעמקי האדמה. חסן שלף רוגטקת
מעצבים יוקרתית, טען אותה בחלוק נחל מצופה זהב וירה אותו
בקודקודי. נפלתי אפיים ארצה. מגובה הקרקע הכל נראה גדול יותר,
מלבד רמתו המוסרית של השרץ לבית פיליפצ'וק.
"לא חבל על הפנים היפות שלך? אל תענה, זו שאלה רטורית."
"הייתי דש את בשרך בלחי של חמור, אלמלא סוכן השב"כ העומד
מאחורייך", עינטזתי. חסן הביט לאחור בבהלה. התרוממתי על רגליי
בניתור נינג'ה ובעטתי בעיטת אדירים בישבנו. הירבוע הפתיע ותחב
בזריזות את שני בהונותיו לנחיריי. לא התבלבלתי, והנחתתי סנוקרת
הגונה על אפי, תוך שאני שובר אותו ואת אגודליו של חסן בו בזמן.
המהלומה הממה אותי, ונדמה היה שמצאתי את החוליה המקשרת בין
היפנית העתיקה לשפה הנוסטראטית הפרה-היסטורית, אולם חסן,
המייבב כבמבי לאחר מות אימו, הסיח את דעתי ומנע ממני את
התגלית. הסיטואציה העלתה בזכרוני את מילותיה האחרונות של סבתי
זיכרונה לברכה: 'נכדי האהוב, מדוע אתה חונק אותי?'
"לסטרי, אתה שוגל עצי נוי!"
"איני מאשר ואיני מכחיש"
"שנית קרתגו לא תיפול!" זעק אבי אבות הטומאה והסתער. הנחתי משא
כבד של גליל אויר בגובה האטמוספירה על כתפיי, הכיתי על אוזנו
השמאלית מכה קטלנית באצבע צרידה, ונמלטתי מזירת הפשע- לאחר
שכייסתי את ארנקו, גנבתי את נעליו, מרחתי את חלציו בריבת זיתים
ביתית שרקחתי, והזרמתי לכיוונו חופן נמלים מקן שנמצא מספר
קילומטרים ממקום האירוע.

קשה באימונים, מת בקרב

חגגתי את היום והטבעתי את יגוני בקרטונית פופקורן, לאחר שראיתי
סרט מצויר והתאהבתי בשחקנית. איחיתי ברשלנות את שברי ליבי
ועשיתי את הדרך החד-אופנית מנג'אח שברפידיה לטובאס תוך שאני
עורך חישובים בנוגע ל'אלגוריתם השעון' פרי מוחי, אותו ודאי
יגנוב ממני חליל וימכור בממון רב לאחר שאפתח את גירסתו הסופית.
במסגרת האלגוריתם, אני ניגש לבחורה ושואל אותה האם היא דוברת
שפה כלשהי, ומוסיף בלחש, מבלי שתשמע: 'כמו כן, האם את מוכנה
לתנות עימי אהבים ללא תשלום?'
קיצרתי את הדרך ממשכנות העוני דרך סמטת מוכי הגורל, ושם היא
ניצבה, מושא כל התשוקות שלא ידעתי כי מפעמות בי, האחת והיחידה,
שרבות לפניה ואחריה דבר. די היה באנרגית החושניות שהוקרנה ממנה
לאספקת תצרוכת החשמל של יבשת אפריקה. יופיה היכה בי ללא רחם.
לא התרגשתי כל כך מאז שגיליתי כי משכב בהמה אינו עבירה על חוק
עזר עירוני כלשהו. לא היה בה דופי, מלבד פגם אחד זעיר. הגנבתי
מבט אל מתחת לחולצתי, שם קיעקתי שלושה חוקי יסוד, לקח מטעויות
העבר:
1. לא להאמין בעצמך.
2. לא ללקק משתנות באיטליה.
3. לא לשכב עם מצורעות.
מילא, אף אחד עוד לא מת מקיום יחסי מין לא מוגנים עם אשה
הנגועה במחלה סופנית.
'את מוכרת לי... אמרי לי, האם אמש הציץ לך במקלחת אלמוני?'
לא. אירופאי מדי.
'אני הר געש מיניאטורי על סף התפרצות!'
לא.
'עדיף עקיצה בפין מעקרב, מאשר לשכב עם בחורה ממג"ב. אני יודע,
ניסיתי את שניהם.'
לא.
'מרשעת, תתפשטי!!!'
לא רע. בהנחה כי הייזנברג צדק בנסחו את עקרון אי הוודאות
הקוואנטי, הרי שיש סיכוי שהיא תאמר כן. נעתי לעברה, גורר אחרי
את גווייתו של מה שהיה פעם פוטנציאל. פציתי את פי ולכדתי את
הרגע במעופו: "החיים אינם ארוכים דיים להקדמות. החיים שלך,
ליתר דיוק. אני הוא זוזו לסטרי, והדרך הקצרה ביותר בין שתי
נקודות עוברת דרכי. בגלגול הקודם הייתי חצי מטר אחורה. בכל פעם
שנדמה כאילו הגעתי לשפל המדרגה, אני מפתיע מחדש ויורד שלב
נוסף. שתי מטרות בלבד מניעות את חיי: האחת- לגלות מהי בלשנות,
מהי פילולוגיה, ומה מביניהן אני לומד, אם בכלל. יש באמתחתך
תשובה?"
"לא"
"השניה- להעלות אותך אל הדרגה העילאית של חיבור מלא של המודעות
העצמית אל ההוויה הגשמית, הפנימית והחיצונית גם יחד, אותה אני
מכנה "צ'י" לשם הנוחות, וזאת על ידי כך שאביא אותך לאקסטזה
גופנית מוחלטת שתפוצץ לך את הפות."

סילקתי את חליל מהמזווה, הדלקתי פתיליית נפט על מנת ליצור
אוירה רומנטית, והכנסתי את רימא. עיניה הביעו פליאה מן העיצוב
המהודר.
"המקום הזה נראה כמו דיר חזירים!"
"מה פתאום, חזיר לא יצליח לשרוד כאן יומיים."
"למה הרצפה נראית כך?"
"זו לא הרצפה, זו שכבת זוהמה שעוביה המשוער שתי אמות. איבדנו
את המטאטא לפני שנים ספורות, יתכן כי הוא קבור מתחת ללכלוך."
"יש קורי עכביש בכל פינה!"
"כן, כשנאסוף כמות מספקת למיא תסרוג לנו סוודר"
"אין כאן מקום לזוז, איפה אתם ישנים?"
"זו לא בעיה, הכל כל כך דביק שאפשר לישון תלויים מהתקרה.
הביטי, היגיינה מביאה למיגרנה ונקיון הוא ענין יחסי. אני,
לדוגמא, אוסף ריבועי נייר טואלט משומש ושומר אותם בדש
מקטורני"
רימא לא שטה על מי מנוחות, על כן ניתבתי את השיחה לכיוונים
אופקיים יותר. ליטפתי את מעט השיער שטרם נשר מראשה ואמרתי "את
אשה נאה מאוד. שקלת להשתתף בתחרות 'היפה והמצורעת'?"
היא הסמיקה, אם כי קשה היה להבחין בכך מבעד למעטה הרקבון החום
המכסה את פניה.
"אתה אומר את זה רק כדי להשכיב אותי"
"מה פתאום! כל מי שמכיר אותי בשעתיים האחרונות בלבד, יודע
שלעולם לא אעשה דבר שפל שכזה!"
מאחר והפטיפון יצא מכלל שימוש כשנימר בעל הבית מילא אותו בחומר
נפץ והשליך אותו על ראש התנט'ים הקודם, שאדי דראע'מה זכרונו
לברכה, זמזמתי את שיר הנושא מתוך המחזמר פרי עטי 'חיי חניבעל'.
אחזתי בידה ושוררתי לה:
"יצחק שמיר מתוק כמו אבטיח,
יצחק שמיר הוא כליל השלמות.
יצחק שמיר הוא-הוא המשיח,
יצחק שמיר לעולם לא ימות.
ליצחק שמיר יש כנפיים וחדק,
יצחק שמיר לא לחץ על ההדק,
כי יצחק שמיר הוא הצדק."
אלילת המזל חייכה אלי. או קרצה. או שהיתה זו עווית בלתי רצונית
הנובעת מהתמוטטות עצבים.
"הרגליים שלי רועדות..." לחשה רימא.
"גם שלי. כבר שבועיים שלא אכלתי כלום, מלבד עלי אקליפטוס"
היא נצמדה אלי ואמרה: "איני יכולה עוד! קח אותי!"
"מה? לאן? רק הגענו!"
"אדיוט! אהוב אותי עד כלות הנשימה!"
לקחתי אויר והתחלתי לאהוב.
הנחתי עליה את ידי מתוך מגמה למצוא את נקודות החיתוך של
הפונקציה עם הצירים. לאחר דקות ארוכות של הפעלת לחץ פיסי מתון,
הסרתי את חולצתה והשלכתי אותה מאחורי גבי על עששית הנפט שנפלה
על הרצפה, נשברה והבעירה את שטיח התפילה של חליל.
"אש!" זעקה רימא.
"אל דאגה, החדר חנוק מדי, אין בו די חמצן לשריפה רצינית."
נעתי דרומה וחניתי באיזור החזה. ליקקתי את שדה הימני, נגסתי
בו... והפיטמה נפלה. צרעת צרורה. מילא, אהבה באה והולכת- אבל
גדמי איברים נשארים לעד. שילחתי שתי אצבעות מטה אל עבר היעד,
ולאחר תדריך אינפורמטיבי קצר, פתחתי בבליצקריג. רימא החלה
להתנשם ולהתנשף בכבדות.
"זוזו..."
"כן, אני יודע, על לא דבר"
"יש לי התקף אסתמה..."
"צרעת, אסתמה. יש עוד בעיות בריאותיות שעשויות לצוץ?"
"דלקת בדרכי השתן והרפס"
"למעלה או למטה?"
"גם וגם"
ערכתי דיון בזק עם עצמי בסוגיה: "מחלות מין - בעד ונגד".
נו, מתים רק פעם אחת (אם כי, למעשה, על פי האמונה הדרוזית מתים
מספר רב של פעמים ונולדים מחדש בכל פעם). יצאתי בבהילות לחפש
בית מרקחת, יגעתי ומצאתי. ניגשתי אסרטיבית אל הרוקחת.
"יש לך משאף ונטולין?"
"לא"
"כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"
"אתה מתחכם איתי?"
"כמו שפרות מבייצות. יש לך משהו נגד אסתמה? ואל תעני לי ' שום
דבר אישי'"
"יש נר רפואי נגד קצרת. יעיל גם נגד חולירע, קדחת השחת,
זיהומים נגיפיים ופצעי בגרות."
"זה לא חצ'קון, זה גידול סרטני! מה הוראות השימוש של הנר?"
"קח את זה ודחוף את זה לתחת"
"לו הייתי שמח יותר, הייתי הופך לנכה. יש לך קונדום בטעם
זרע?"
"יש לך משאלת מוות?"
"תלוי באיזה זרם פסיכולוגי את דוגלת"
"יש חבילה של חמישה וחבילה של עשרה"
"כמה זמן הם חיים?"
"התוקף פג עוד שלוש שנים"
"אז תביאי אחד, אני לא צופה פעילות מינית נוספת בעשור הקרוב."
"..."
"לו יכולתי לומר לך משהו בעל משמעות פחותה מזה, הייתי אומר
אותו ולא את מה שאני אומר עכשיו"
שבתי אחוז תזזית ובהלה אל רימא, הענקתי לה את הנר כמתנה ממני,
ושבתי לעניינים שביני לבינה. טרם הספיקותי לרפרף על פני אלף
ושש מאות התגלמויותיו של הבודהא, והייתי בפנים. אלוהים באמת
משחק בקוביות. רד, עלה, עלה ורד. במהלך האירוע לחשתי באוזנה
קוריוזים בלשניים. בחורות מתות על קוריוזים בלשניים.
"שכם נקראת ביוונית Nablus, עיוות של המילים 'Neo polis' -
'עיר חדשה'. גם שמה של נאפולי, בה ליקקתי משתנות בעבר - אין מה
להשוות לארץ - הוא עיוות של המילים 'Neo polis'. גם משמעות השם
קרתגו בפיניקית הוא 'עיר חדשה'. לעומת זאת, משמעות שמה של העיר
הספרדית קרתחנה הוא 'קרתגו החדשה', דהיינו 'עיר חדשה החדשה'."
"קרתגו שנית לא תיפול"
"מה כוונתך!? היא כבר נפלה שלוש פעמים!"
"זה לא מה שחסן אומר"
"חסן!?"
"חסן פיליפצ'וק. גברים רוצים אותו, נשים רוצות להיות כמוהו!"
למשמע דברי הבלע הנוראיים התרחשה בי אסימילציה רגשית והתכווצתי
מיד. ניסיתי ללחום בתופעה, אולם אהבתי הנכזבת לעצמי הביאה את
כוח הגברא שלי אל סף התהום, ואיזכורו של בן השטן בנקודה
הקונקרטית על רצף המרחב-זמן-פעולה דחפה אותי פנימה. השניות
נקפו ורימא איבדה את סבלנותה.
"חוצפן!"
"לא, זה לא כמו שזה נראה, זו הפעם הראשונה שזה קורה לי, הוא
פשוט ביישן!"
"יש לך שלושים שניות"
"אינני סבור שנתינת זמנים היא הטקטיקה הפסיכולוגית המתאימה"
"עשרים וחמש"
זינקתי אל מתחת למיטה, הוצאתי את כרך המילואים של מילון
אבן-שושן וריפרפתי במהירות-על בחיפוש אחר ערכים מגרים במיוחד.
סטציונרי... סינקרטיזם... סכולסטיקה... אולם הלחץ הכריע ולא
עמדתי במשימה (אין צורך להוסיף שתרתי משמע).
"זמנך עבר. אני הולכת!"
"לא, חכי! זה ממש כלום! אני נופל וקם, נופל וקם, נופל וקם!"
"שלום!"
"אל תלכי, אני אוהב אותך!"
"בום", הדלת נטרקה.

אימפוטנציה היא צליל בתוך מילה

יצאתי מן המזווה ומצאתי את חליל כשנפשו שרויה במיצרין, ומלאכי
עליונים ותחתונים מתגוששים עליה.
"שטרומפגוטן", בירכתי אותו לשלום.
"קל להגיד. איך החיים עלי אדמות?"
"מסדרון בין הגלגול הקודם לבא."
"והבחורה?"
"כרגיל," עניתי, "נתתי כל מה שיש בי - וזה לא הספיק."
"מה עכשיו?"
"הונאה עצמית."
"רוצה לאכול כשתסיים? למיא הכינה קוגל."
"אני חצוי."
"זה כנראה חתך פנימי, מבחוץ אתה נראה בסדר"
"אני לא מוצא את מקומי. הבלשן הפאטאליסט שבי שואף לזלול, אך
שכנו הפילולוג הנוטה לזן-בודהיזם שואל שאלות כגון: האם יחידת
הקשר המילולית הבסיסית זהה בקרב כל בני המין האנושי או שמא
השפה מעצבת את התודעה? מדוע אין הקוגל ממלא מקום מרכזי בשירה
האפית של עמי המזרח? וכדומה."
"זוזו, בלשנות ופילולוגיה חד הם."
"זהים?"
"אותו דבר. 'בלשה' היא המילה העברית ל'פילו', 'נות' הוא תרגום
מדויק מיוונית של 'לוגיה'."
"לא שמעתי על הנושא."
"מחקר חדש שלי, עוד לא הגיע לארץ. הבט."
חליל שרטט על הקרקע עיגול וחצה אותו לשניים. גידלתי שתי זרועות
נוספות וניהלתי צמד תחרויות הורדת ידיים עם עצמי.
"החצי הזה הוא בלשנות. החצי הזה הוא פילולוגיה. ולהיפך. כלום
לא משנה, אתה מסכים איתי?"
"מתוך נימוס"
"העיגול הזה הוא מקרה פרטי של כלום. הכלום הוא אפס וגודלו
אינסופי, כל מקרה פרטי שלו גודלו אפסי לעומתו והוא שווה לכלום,
מכאן שכל מקרה פרטי של הכלום שווה לו, על כן הכל הוא כלום. גם
העיגול."
חליל הסיר את מכנסיו ומחק בשתן את יצירתו הגיאומטרית.
"אני הולך לחגוג את החיים באכילת קוגל."
האמנם מצאתי את מקומי? חפרתי בור בתוך הבוץ שהותיר חליל ושתלתי
בו את עצמי. חמים ונוח. כעת פנויה בפניי הדרך אל חיים יצרניים
ומלאי ענין אינטלקטואלי, מיד לאחר שאמצא את התשובה לקושיה: מהי
לינגוויסטיקה, מה בינה לבין בלשנות ופילולוגיה, או לכל הפחות-
מה מביניהן אני לומד?